כטל מרנין נשרו מלותייך אל צגי
והיו עיניי נפקחות מתמהוני
בהביני גודל השפעת מלותיי על סביבתי
בעת שכל כוונתי להסעיר את דמי שלי.
יש והתגובות מחדשות עולם בזוהר קדום
ומשיבות ריח אביב אבוד;
ריח עדין בנעימה שופעת חום
החודרת אל לב היוצר הצמא לשיכרון.
חייב לבו של היוצר לניגון מלותייך
פן ייעלמו חרוזי שפתו מעין
ואז - הכיצד יפרוש ארשת לרגשותיו,
היכן ימצא מרגוע ממחשבותיו?
03/01/05 ©
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.