באותו יום  שנאתי את עצמי,
יותר  מבדרך כלל
הוא היה שם...
כולו חיוכים ועיינים נוצצות לאור החמה.
הוא ידע מה אני רוצה,
אני ידעתי שכאן  גורלי נחרץ.
אך בחרתי בסוף מתוק מדבש.
וכבין רגע יום הקץ הגיע,
כחול ככל האחרים.
שוב הביט הוא בעייני
אך הפעם ללא כל זוהר,
רק אדישות גוברת
ואז כל הסכרים נסדקו
כל הזעם ועצבות נולדו אל תוך עולם הנידון לכליה.
החיים נשתקפו בבועות זעירות
שחלפו מעל פניי אחת לאחר השניה
רציתי לצרוח,
רציתי ללחוש,
אך המנעול נקבר עמוק בתוך האגמים שנוצרו תחת עפפיי
הכל השחיר וכך גם ליבי.
הביטוי היחיד שהצלחתי להעלות על שפתיי
בקול צרוד חרושות... היה
"מצטערת..."

אך זה היה מאוחר מידי הצל חלף,
והלב נדם...