כשהיה מיכאלו על ערש דווי, ידעו כבר על מקורביו כי מתחת למיטת
העץ הכבדה והשמיכות שפשפשים אכלו זה מכבר, נמצא ארגז נעול,
צבעו כצבע המיטה וסדיניה המהוהים בצבע שמנת שראשי תיבות שמו
ושם רעייתו מרצ'לה שנפטרה מזמן רקומים עליהם שלובים MבM אחרת
כמו היו שני אלו שלובים בחייהם.

תהו הקרובים והמקורבים, מה תכולתו של ארגז כבד זה. מייד יש
להבהיר שקרובים הכוונה לאלו שהינם בנים למשפחתו או משפחתה של
רעיית, בעוד מקורבים היו הספר והגלב של העיירה, עושה המסכות,
והטבח של בית האחוזה,  שהיו חבריו ועוד מיני חברים משונים
שבחייו לא היו מקורביו, אך לכשהריחו את ריח הגווייה קרב לאפם,
חברו כולם אליו ואל מיטת חוליו ומותו.

קרא מיכאלו לבנו בכורו, פביו, הרחיק את יתר המתקהלים, בתנועת
יד כמו גירש יתושים טורדנים בליל קיץ דביק, ואמר כי בתיבה
הכבדה מתחת למיטה , נמצאת הצוואה והממון. אך כדי לקבל את הממון
אותו אסף כל ימיו , יש למלא את בקשתו האחרונה כלשונה.  פביו
רכן אל חזהו של אביו, והבטיח את שאמר. וכמו בספורים, באותו
הלילה נפח הקשיש את נשמתו.

ובעצם במותו של הקשיש מתחיל סיפורנו, שהינו ארוך ומפותל, כמו
נחש מתעקל על ירכה של רקדנית מזרחית המעוררת תשוקה בליבו של כל
גבר, ועוררה גם תשוקה בלבו של מיכאלו, בימים שידע עוד תשוקה
מהי.
יש האומרים בעיירה כי בגלל תשוקתו אל אותה בת המזרח ונחשיה
הפסיק לפקוד את מיטתה של מרצ'לה , עד שהחזירה את נשמתה לבורא
עולם.  אבל הולכות הרכיל טוענות שלא כל כך מהר החזירה את
נשמתה, ובתה הצעירה, קונטנצה ,הדומה מאד לאימה, דומה באותה
המידה גם לדוקה אל אברוצי, בנו של השופט שנקרא הדוכס בשל מסורת
אבות ולא בשל רכוש שיש ברשותו.
אבל לא אקדים את המאוחר.

הולך מסע הלוויה וסובב ברחובות העיירה,  מויה פופולו דרך שדרת
העצים המוצלת של ויה ויטוריו, ודרכו אל כנסיית סנט ניקולס,
לטקס האשכבה.  בהתאם לבקשתו של הקשיש, עוצרים את התהלוכה בחומו
הכבד של חודש אוגוסט, בפיאצה סן גיאורג'יו, ועולה ראש העיר, על
כיסא שהועמד לטובת העניין במרכזה של הכיכר.  בצילו של עץ ברוש
צר גבוה ודק,שאינו מצליח להצל על העומד מתחתו. מסיר את כובעו
הלבן הגנדרני, ופותח את המעטפה החומה הנרטבת בזיעת כף ידו.
הבנים, עומדים כולם סמוכים אליו,  פביו הבכור,  מרצ'לו הכושי
שגמגומו  יחד עם מראהו המבוגר, לא הטו לו חסד.  בוטו שהגיע
במיוחד ממילאנו הרחוקה לחלוק כבוד אחרון לאביו ולקבל חלקו
בירושה, וצעיר הבנים אנג'לו,  שרחוק הוא מלהיות מלאך, אבל את
זה רק אנשי המאפיה של הדרום יודעים. כאן בעיר הולדתו,הינו
מלאכו של אבא המת.
הבנות עומדות לבושות שחורים, במרחק מה, שלא כמו האחים, אין להן
למה לצפות, אולי לפירורים של חסד, אבל מכירות הן את אביהן
רגזנותו ונוקדנותו ויודעות שאין עימו חסד או רחמים.
מאחורי ארון הלוויה, מונחת תיבת העץ הכבדה שכן בקשתו של הקשיש
הייתה כי התיבה תלווה את מסע ההלוויה. חושבים הבריות שרצה
הקשיש שמעותיו ילוו אותו בדרכו האחרונה. חרדים הבנים שמא יהיה
מי שיחפוץ בכספו של אביהם עוד הם עסוקים בתפילה וקינה.

ראש העיר מהסה את הקהל, פותח את המעטפה ומקריא ממנה בשפה ברורה
וחדה
" אני מיכאלו בן בוצ'יו ולונה, מחזיר את נשמתי לבורא ומעניק את
כספי למשפחתי וחבריי הרבים, ובתנאי שכל מי שירצה את חלקו
בממוני, יעלה על הכיסא ויקריא את מגילתו מתוך התיבה הגדולה
הנסמכת אל ארוני.  ידעו הבריות וכל מי שהקריאה צריכה להיות
באורו של יום מלא, שיוכלו כולם לראות את המקריא, ואם זו אישה
שאינה יודעת לקרוא, יקריא אביה או בעלה את מגילתה במקומה . את
מגילתה של אשתי היקרה תקריא בתי הצעירה קונטנצה ,שהיא הצעירה
בבנותיי ויודעת קרוא וכתוב. וחייב המקריא לאמור את כל תוכן
המגילה שלו, ורק אז יוכל לקבל את חלקו בממוני. דעו לכם שאוהב
אני אתכם אהבה גדולה , שלולא כן לא הייתי רוצה שתדעו מה שאני
ידוע זה מכבר "

דממה נפלה בקהל. מהו ממונו של הקשיש, למי חילק אותו, באילו
חלקים, ומה יהיה גורלם של הבנים ושל פביו הבכור?

את הכבוד הראשון קיבל פביו, כדרכם של בנים בכורים.  עלה על
הכיסא ,הקהל מתוח ומקשיב, ופביו מקריא: "אני פביו רוצה לספר
לכם כי כאשר למדתי בבית הספר הקתולי, היה פרח כמורה אחד,
שהיינו חומקים אל הקתדראלה הגדולה ובחשכת הקפלות , מתחת לפסלה
של המדונה והבן ,שם היינו מכניסים יד זה תחת גלימתו של השני,
רגלינו ערומות, ואנו היינו יושבים, רגלינו פשוטות לפנים, ידינו
בתנועת הצטלבות, פינו ממלמל תפילה, ומדי פעם יד אחת הייתה
גולשת למבושי  האחר, ממששת ומלטפת אותו לכל אורכו המזדקר.
לעיתים הייתי כורע ברך בתפילה אל מזבח המדונה, ופרח הכמורה היה
כורע ושלו היה באחוריי עד שהיינו שנינו מתגלגלים על הרצפה
הקרירה של הקפלה, הולכים ומדליקים נרות וממלמלים עוד כמה חרוזי
תפילה".

הקהל השתתק באחת.
אז ירד פביו מהכיסא,  עיניו כבושות בקרקע .  פניו לוהטות שמא
מהשמש הקופחת או מחומו האחר.
"יעלה נא חברו הטוב של המת, בנדצ'יו " והאחרון עולה על כיסא.
רחשים עוברים בין האנשים. יודעים הם את מעלליו של ספר וגלב
העיירה, סקרנותם גוברת והם מתקרבים כדי שיטיבו לשמוע.

" לא אספר לכם את כל מעללי, שכן כולכם מכירים אותי ואת תאוותי
הבלתי נשלטת לנשים בכל גיל, ובמיוחד לאלו הצעירות שבהן, טרם
ידע אותן גבר ואני המלמד אותן רזי האהבה. אך גם בנשים בוגרות
לא בחלתי. אכן עלי להתוודות כיום כפי שמבקשני ידידי הטוב והמת,
בבקשתו האחרונה,על אחת הנשים  מתוך הכלל, שכן העת קצרה."
ובנדצ'יו נאנח קלות, אולי מרווחה שאינו צריך לספר את כל
אהבותיו אלא בחר עבורו ידידו הטוב,רק אישה אחת בחייו, והוא רק
מקווה שלא יהיה זה ספורה של דונה מריה, רעייתו החסודה של דוקה
דל אברוצ'י.
"ערב אחד, אני כמעט מסיים את יום עבודתי במספרה הקטנה שלי,
היום הייתה לי הכנסה נאה של מטבעות רבים, סיפרתי כמה גברים,
גילחתי עוד רבים לקראת חג הצ'רי המתקרב ובא.  אני עייף, רגליי
כמעט אינו נושאות אותי. התיישבתי בכיסא נמנמתי אולי קצת, עת
נכנסה דונה מריה, רעייתו של הדוקה דל אברוצ'י, למספרה. וכשגברת
חסודה שכזו נכנסת לא אוכל להמשיך לשבת, קמתי מייד לכבודה
ותהיתי מה יהיה רצונה, שכן אינני נוטה לספר נשים , אלא נערות
צעירות בלבד.
היא מבקשת ממני שנלך לחדר האחורי,  בו הייתי אימי המנוחה מנחשת
בקלפים עבור הלקוחות, טרם חלתה ומתה פתאום . דונה מריה התיישבה
על כיסא ואף אני משכתי כיסאי מולה. היא מביטה ישירות לעיניי
ואומרת כי היא מבקשת את שירותי כגלב מיומן בתער. חשבתי תחילה
שהדוקה אולי חלה חלילה והיא מזמינה אותי אל אחוזתם.  עד מהרה
התברר לי כי הדונה מבקשת לגלח את כל שיער גופה למעט צמותיה
השחורות. אני ,שמיומן אני בעבודת התער ,לא אוכל לעשות זאת
כשעיני מכוסות כפי שמבקשת הדונה. אבל בקשת אישה נכבדת כל כך
אני לא יכול לדחות על הסף. היא קושרת את עיני במטפחת שחורה
עבה, כמו שהייתה של אימי המנוחה, ומוליכה את ידי עם המים החמים
אל בתי שחייה, אני מקציף את הסבון בתנועות חדות ומהירות כפי
שלמדתי לעשות, והיא מוליכה אצבעותיי, אל סבך שיערה. לאחר
שסיימתי ,אני חשבתי את המלאכה,כי דונה מריה אמרה כי די לה בכך.
היא מבקשת ממני לגלח את ערוותה שתהיה חלקה כשל תינוקת בת יומה.
היא שוב מוליכה ידי עם התער החד אל סבך שיער ערוותה ואני
בזהירות של אמת שלא לפגוע בקודש קודשיה, מגלח אותה מילימטר אחד
אחרי השני. דונה מריה מצחקקת קלות ומוליכה את ידי בזהירות רבה
בין רגליה. ידעתי איך נראתה דונה מריה במיטב לבושה, והיותה
עירומה כל כך מולי העירה את חלציי כמו הייתה נערה צעירה. עתה
הייתי נאלץ להסיר את כיסוי עיניי השחור , ולהתבונן בדונה מריה
הערומה, מראה שזכה רק הדוקה לראות, לעיתים. והיות וראיתי כבר
את גופה המושלם שהיה דומה לאלה יוניה ולא לכפריה איטלקית
וולדנית, לא יכלו ידי לעצור, ולא הרחיק היום בו נודע לי כי
דונה מריה מעוברת ותאומים בבטנה".

הקהל שהיה קשוב ושקט, החל למלמל ולנוע, אולי זה ההסבר לשוני
הגדול בין שני תאומיה של דונה מריה, אולי זו הסיבה שהדוקה בחר
לעזוב את מיטתה ולשוטט בלילות כמו תן בכרמים, מחפש לעצמו אהבות
מזדמנות של בתי מרזח ונשים קלות דעת.
בנדצ'יו סיים את דבריו. ירד מהכיסא , כולו נדהם. תהה מאין לו
לידידו הטוב, הספור על דונה -מריה, שהרי הוא לא סיפר לו אותו
מעולם,שלא לבייש את הגברת ושלא להסתבך עם הדוקה שהיה איש מהיר
חימה ונקמן. רק קיווה בנדצ'יו שסכום ירושתו של מיכאלו יצדיק את
ההשפלה שעבר זה עתה ועוד עתיד לעבור ימים רבים.

ראש העיר היטיב את כובעו הלבן לראשו והזמין את מרצ'לו
הקירח,והמגמגם קלות ,בנו השני של מיכאלו,או כמו שנקרא גם בפי
הבריות מרצ'לו הכושי בשל גוון עורו השחום.
מרצ'לו היסס קלות לפני שעלה על הכיסא ,שכן דיבורו אינו רהוט
וקריאתו אף היא קשה,אבל חשש כי יפסיד את חלקו בירושה ואין לו
ממילא דבר בעולם הזה, ולכן פתח את המעטפה לקרוא.

"אני מרצ'לו  המוכר כבנו של מיכאלו, אקצר בדבריי שהם תמיד
מהוססים . לא פלא על כך שאני בן שלושים וחמש וטרם ידעתי אישה.
לא תמיהה היא כי אני נקרא הכושי שכן מיכאלו אינו אבי, אלא אחד
המלחים שעברו בכפר לפני המלחמה, מהם נשאר לנו בעיירה רק  עושה
המסכות , חברו של אבי, וכל יתר המלחים הפליגו לדרכם וחלקם טבעו
בים ומי שניצל מת במלחמה הגדולה. ואין איש יודע מיהו אבי שכן
כולם היו שחומי עור . אבל היחיד שידע לשמח אותה באמת היה עושה
המסכות, וכאשר ידע כי היא הרה ללדת, החליט להישאר בעיירה,
ולראות אם הילד הוא שלו. אימי הצדקת תמיד אמרה שהילד הוא של
מיכאלו ,שלא להלבין פניו ברבים.גמגומי כל כך דומה לשתיקתו של
עושה המסכות שעושה עבודתו בדממה מוחלטת, ולא מדבר עם איש מאנשי
העיירה ויש התוהים איך התחבר אל אבי לידיד של שנים, כאשר אבי
יושב ושותק ועושה המסכות מולו על שרפרף עץ נמוך, גם הוא יושב
ושותק. יתכן ויש סיבה לשתיקתם שאם ידברו יעלה ספור העלילה .
ומכיוון שקשה דיבור אני תבוא אחותי המלומדת קונטנצה ותגיד את
דברה של אימי"

עלתה קונטנצה על הכיסא, והיות וקצרת קומה הייתה, אם כי נאת
מראה, נאלצו הבריות לעמוד על קצות אצבעותיהם כדי לראותה.
"יודעת אני כי אנשי העיירה מרכלים כי אני בתו של דוקה אל
אברוצ'י ,וכי בבגרותה, אימי שירכה דרכיה ובתה הצעירה אינה
מנישואיה לאבי היקר מיכאלו.אבל אני מבקשת לתקן את השמועות,
בשמה של אימי המנוחה . אני בתו של אבי מיכאלו. הוא בטוח בכך.
הדוקה ,לאחר שנולדו לו תאומיו, הלך וביקר אצל הקצב וזה בגרזנו
כרת כמו קציצה את איברו והיה צריך לקרוא דחוף לאלונזו הרופא
הקשיש, שיבוא ויתקן את הנזק.  אבל את שנכרת אין להשיב.  וכדי
שלא כל אנשי העיירה ישוחחו על כך, וכדי לא להלבין פניה של דונה
מריה, היה הדוקה משוטט בלילות עם נשים שדעתן קלה. וכאשר היו
שתויות מספיק היה מניחן במיטתן ומשכים משם עם שחר. ורק היו
רואים אותו חומק מחדריהן .

ערב אחד ישבה בבית המרזח, האלמנה הצעירה , אלגרה, ששמה כמו
חייה מלאי שמחה. ישבה על הספסל שתתה כוסית אחת של יין , בטרם
תפנה לביתה הריק והגלמוד. הבדידות הייתה מנת חלקה מאז מת בעלה
והיא אישה צעירה בשנתה נישואיה הראשונה , הלשונות הרעות מספרות
שאפילו בתולה עוד הייתה,שכן לא עמד לו כוחו של בעלה .
אלגרה  ראתה את הדוקה , רצתה גבר עגמומי אבל בעל כוח והשפעה
במיטתה , ואפילו חשבה שאם תהיה טובה אליו, יוכל לבוא אליה
פעמיים בשבוע, על בסיס קבוע והיא תזכה בחברתו ומחומו של גבר ,
וישלשל מטבעות לכיסה ואולי תוכל לתקן את תנור העצים החלוד לפני
החורף.  אלגרה  עפעפה בעיניה  והדוקה שהיה כבר קשיש , נענה
לעפעוף והלך עימה למיטתה. היא הפשיטה אותו והצרחה שצרחה אז
נדמתה בפני אנשי העיירה כאילו גבר גאל אותה מבתוליה.  רק היא
והדוקה ששילם לה מאד מטבעות רבים ,עד שפתחה חנות של חוטים
ומסרגות לתפירה, ידעו את האמת .

ואילו דווקא אבי מיכאלו הוא שידוע כקתולי אדוק, הוא זה שחשק
בחסדיה של רקדנית הנחשים שהגיעה מטנג'יר וחיה כאישה נשואה עם
מתקן השעונים. בלילות שהיה הירח מלא הייתה יוצאת לריקודיה בבית
המרזח, נותנת לגברי העירה לצפות בחלקים מגופה ששום אישה הגונה
לא הייתה מרשה גם לבעלה הנשוי לה. והייתה ממהרת לביתה אל מתקן
השעונים .האחרים היו נחפזים אל נשותיהם והיו כל הצדדים יוצאים
מרוצים. אבל מיכאלו שלא חמד את אשתו יותר, יצא מבית המרזח עם
וינסטה, אנטוניה וקורדיליה ,שלש הבנות הבוגרות של משחיז
הסכינים האלמן שגידל את שלשתן מאז מתה אימן בילדותם מקדחת, עד
שנפטר גם הוא.  שלשתן היו עלמות צחקניות, מלאות איברים, שדיהן
פורצים ממחשופי שמלותיהן, ואלו תמיד היו צרות מדי עבורן. עבדו
שלשתן אצל הטבח של דוקה דל אברוצ'י, והתחרו בניהן על תשומת
ליבו של הטבח הקשיש בהתגרויות כמו אמרו מי מאיתנו נאה יותר, מי
מאיתנו צחקנית ומי השובבה מכולן. הטבח הקשיש היה סבלני לכולן.
אבל לא הטבח הקשיש,שיקבל את חלקו בירושה עוד מעט הוא העניין,
אלא העלמות שיצאו עם אבי מיכאלו מבית המרזח. חובקים זה את זו,
והולכים לביתן של הבנות.  שם הציעה אנטוניה את המיטה הגדולה
שהייתה מיטת אמן, מפשיטות זו את זו, וכולן את אבי. לא נכביר
מילים על שהתרחש במיטה הענקית בין אבי המבוגר, ובין שלש
הצעירות, ורק אבי שוכב בתווך ביניהן, נתון פעם לחסדי האחת ופעם
לאחרת. עיניו עצומות כמו בטקס אשכבה, והן עושות בגופו כרצונן.
והיה להן רצון רב , עד שהיה אבי חוזר הביתה לפנות בוקר, אל
מיטתה של אימי תשוש מכדי לשקר אפילו.  אמי ידעה על מעלליו אבל
שמרה על כבודו וכבודה."

ירדה קונטנצה מהכיסא ופניה מלבינות. הקפיד הכומר לאחוז בה פן
תיפול וביקש להפסיק את מילוי הצוואה הנוראית שרקם ותפר מיכאלו
הנקמן. אנשי העיירה מחו, הזדמנות שכזו לשמוע את כל סיפורי
הזימה של העיירה מסופרים אמת לאמיתה ,ללא כחל ושרק מול ארונו
של מת בשמש קופחת של קיץ, לא נקראת בדרכם כל יום.
עד הערב עמדו אנשי העיירה בכיכר סן פרדריקו, השמש כבר שקעה,
אמהות שלחו ילדיהן לבתים, רגלים התעייפו משאת המשקל, תאורת
הפנס הייתה חלשה מכדי קריאה , ובכל זאת על הכיסא עלו אחד אחר
האחר על פי הסדר המופתי שקבע ראש העיר, הבן בוטו ממילנו,
ואנג'לו שאינו מלאך, האופה הקשיש, אשת נגן תיבות הנגינה,
פברינו שהיה ארחי פרחי,  מיקו ופרנסצסקו התאומים של דונה מריה
שממשיכים בדרכי אבות, אורסולה מריה,  אשתו הראשונה של ראש
העיר, ועוד רבים אחרים.
האחרון שסיים היה הכומר עצמו, קיבל את הכבוד להקריא את המכתב
האחרון, שהיו סבורים כולם שיהיה זה שיחלק את הרכוש בין אנשי
העיירה שקלונם התגלה בפומבי.  וכך קרא הכומר:" אני, אחרון
הדוברים, אנטוניו, כומר העיירה , מדבר בשמי וכנציגו של אלוהים,
בעיירה זו ועלי אדמות. אחלק את ירושתו של מיכאלו על פי סדר
ותור לכל החוטאים והנואפים בעיירתנו הקטנה, שהיו מעמידים פני
קתולי מאמין בימי ראשון במיסה , וחושבים על משכב הצהרים עם אשת
החוק ועם המשכב הלילי עם זו שאינה נשואה להם.
הירושה תחולק ליורשיי, שלא על פי גיל ובכורה, או קרבה משפחתית,
כי קשר משפחתי אינו דווקא קשר של דם, ואני אחלק את הירושה על
פי מידת הצביעות מול מידת הזימה.את חלקה הגדול יקבל מי שמידת
זימתו רבה לפחות כמידת צביעותו, והיתר על פי סדר ותור, ולא
יפקד מקומו של אדם, וידעו נא הבריות כי רק מאהבתי אליהם ואל
יתרת חייהם בוחר אני דרך חלוקה מוזרה זו. הולך אני לדרכי
האחרונה ,שלם עם עצמי ,עם רעייתי המנוחה הבוגדנית ועם כל בני
העיירה הנואפים.
לכן אני ,מיכאלו בן בוצ'יו ולונה מוריש את מחצית ירושתי לכומר
אנטוניו  וכל היתר יחולק שווה בשווה בין הגברים, ולנשים לא
יוותר מאומה כי ממילא כולן פרוצות."

סיים הכומר את דבריו,
ירד מהכיסא.
הוביל את מסע הלוויה הלילי הדומם  אל הכנסייה הקטנה סן ניקולס
שבכיכר סן פרדריקיו, בסופה של ויה ויטוריו עמוסת העצים שצלליהן
השחורים הסתירו אדמומיות פניהם של האנשים.