[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איל אורגל
/
מזכרת מקפריסין

זו הייתה הפנטזיה של עולם האומנות - תערוכת אוספו הפרטי של
האוצר הראשי של המוזיאון האירי הלאומי.
שמועות רבות נפוצו סביב האוצר; היו קולגות שטענו שחלק
מהפריטים שברשותו כל כך נדירים עד שהאשימוהו בזיוף. אחרים
פקפקו ביושר שבו נרכשו היצירות. אין ספק בדבר, תהיה האמת אשר
תהיה, שהקנאה הייתה המניע העיקרי לדברי הרכילות במסדרונות
המוזיאונים ברחבי העולם.
ניית'ן גול היה סוחר מכוניות משומשות משועמם במגרש מכוניות
מחוץ לעיר. בביתו של ניית'ן היה דבר מה מונח על הכוננית שמעל
לקמין - חפץ ישן. ניית'ן לא ידע מה הוא ולמה הוא משמש, אם
בכלל. את החפץ הוריש לו סבו, שהיה ידוע בציבור כדמות מכובדת
ונערצת על-ידי רבים, ובפרט על 'חוקרי ארצות'.
צוואתו של הסב הייתה מעורפלת ברוב ניסוחיה אך הבקשה להעניק את
החפץ לניית'ן הייתה חדה וברורה. עשרים ושבע שנים חלפו מאז.
אשתו של ניית'ן הייתה גוערת בו לעתים לזרוק את "פיסת הזבל
הזאת" או לפחות להוסיף אותה למכירות החצר שנערכות מדי פעם
בשכונה.
ניית'ן היה מסרב ללא היסוס. מעולם לא העלה בדעתו למכור את
החפץ מכיוון שתמיד האמין שסבו הפקיד אותו בידיו מסיבה, שאולי
כעת לא נראית לעין אך לא היה ספק בלבו שהיא תצוץ יום אחד.
יום אחד שמעה אשתו על התערוכה שנפתחה בעיר ועל האוצר האירי
שמתמחה באיתור וזיהוי של אומנות חשובה והחליטה לקפוץ
למוזיאון, לקבל חוות דעת כלכלית על הקשקוש שתופס לה מקום על
המדף.
לניית'ן היה זה עוד בוקר שיגרתי. הוא יצא לעבודה, מבלי
שאשתו תשתף אותו בתוכניותיה להיום.
לקראת הצהריים, קצת אחרי שהתעוררה, לקחה את החפץ, התלבשה
ויצאה לכיוון המוזיאון.
יושבת באחד ממשרדי ההנהלה שאליו הפנו אותה, היא המתינה למר
פרדריק סיירון, האוצר.
"גברתי," אמר סיירון כשסגר את הדלת אחריו ונכנס, "הנך
מבזבזת מזמני היקר עלי לציין וכידוע, זמן הוא משאב שאינו ניתן
לממכר. אני אבקש ממך לעשות זאת מהר ולעשות זאת קצר. כן. נאמר
לי שברצונך שאתן דעתי על משהו שברשותך".
"כן, אדוני". היא הוציאה מתיקה את החפץ. "מר סיירון, קיוויתי
שאולי אתה יכול להגיד לי כמה בערך שווה הדבר הזה?", היא
הושיטה לו נייר מנופח ומקומט, "הוא נמצא ברשות בעלי שנים
רבות".
האוצר הסיר את עטיפת הנייר והחזיק את הפסלון גבוה אל מול האור
ונתן בו מבט מעמיק.
"האם ידוע לך מהו מקורו של הפסלון, גברת אאאההה?"
"גברת גול. לא, אינני יודעת. סבו של בעלי הוריש לו אותו וזה
כל מה שידוע לנו על הדבר הזה. הסב היה טיילן גדול - מקורו
יכול להיות בכל מקום".
"ובכן, גברת גול", הוא החזיר לה את הפסלון, "אני מקווה שלא
תכננת לצאת לפנסיה מוקדמת בזכותו, מכיוון שהפסלון הישן הזה,
שמקורו דרך אגב באי קפריסין, היינו מזכרת פשוטה לתיירים סך
הכל".
אשתו של ניית'ן הייתה מבואסת, פשוט מבואסת. "אבל זה ישן, עתיק
אפילו...", היא מלמלה; מנסה להחיות את תקוותה לקצת ממון. "זה
בטח שווה משהו, לא?", שאלה.
"אפשר שוב...". הוא ביקש את הפסלון והביט בו שנית. לבסוף אמר:
"אני רואה כאלה מזכרות בכל פינה בעולם, גברתי, יופיים אכן
שובה את העין אך ערכם נמוך בהרבה ממה שאנו חושבים. 'מציאה
טובה' אנחנו אומרים לעצמנו בעת הקנייה ולא מודעים שהפריט הוא
למעשה חסר היסטוריה ותרבות ונעשה וודאי לא רחוק, לא מזמן
ובעשירית מהמחיר שלו. ארבעים פאונד אני מוכן לתת לך תמורתו,
וגם זה, רק בגלל שהוא קצת ישן. מה את אומרת?".
גברת גול סובבה את הפסלון לכל הכיוונים.
ארבעים פאונד... תהתה לעצמה אם המחיר שווה את הכעס של
בעלה. - הם לא זוג עמיד במיוחד וארבעים פאונד בהחלט יכולים
לעזור להם לסגור חודש אחד כמו שצריך. או זוג עגילים.
"וכניסה זוגית חינם לתערוכה שלי", הוסיף סיירון. "לא.
בעצם, את   יודעת מה. לפתיחה החגיגית שתתקיים מחרתיים בערב.
הרבה מפורסמים יהיו שם...", אמר בחיוך שובב לאישה.
גברת גול החליטה להיענות בשמחה להצעה ואף הסמיקה מעט כשמר
סיירון נשק על פרק ידה.
היא הודתה לו ויצאה מהמשרד. החלה עושה את דרכה חזרה הביתה.
או למרכז המסחרי.
מר סיירון סגר אחריה את הדלת ונעל אותה. הוא ניגש לטלפון
וחייג מספר.
"סידני, זה סיירון, אני צריך שתתקשר דחוף לבלפסט ותגיד לו
שאני צריך אותו פה... כן, במנצ'סטר... לא איכפת לי איפה
הוא!... אז תמצא אותו ושיבוא לכאן כמה שיותר מהר... זה לא
לטלפון... טוב, להתראות".
בערב, כשניית'ן חזר והופתע לגלות את מעשה של אשתו, הוא רתח
מכעס. אם הוא היה מהטיפוסים האלה שמכים את אשתו, לבטח היה
חובט בה כמה מכות הגונות - כמה שמגיע לה. אבל הוא לא היה.
במקום זאת, הוא לקח ממנה את הכסף במטרה לקנות בחזרה את הירושה
שלו.
"דבר ראשון על הבוקר אני הולך אל המר סיירון הזה, בתקווה
שאצליח לתקן את הטעות שעשית. ארבעים פאונד?!" הוא צעק, "זה מה
שסבא שלי שווה בשבילך?!" בכלליות, ניית'ן היה אדם מאוד רגוע,
יחסית לסוחר מכוניות ולמרות שבתוך תוכו הוא רתח מזעם על האישה
הזאת שאיתה הוא התחתן, כעס שנאסר עם השנים, הולך ומתעצם.
"הגרוטאה הזאת לא שווה אפילו חצי פיינט!" צעקה עליו חזרההוא לא
הוסיף דבר לאחר שאמר שבבוקר הוא ייגש אל מוזיאון.
בעודה מזדנבת אחריו במסדרון. "אתה בכלל צריך להודות לי על
שהצלחתי להוציא מהזקן הזה כל כך הרבה כסף על השטות הזאת שלך.
הוא הפראייר, ניית'ן. לא אנחנו!"
ניית'ן נעל את עצמו בחדר העבודה שלו ולא השיב לצעקותיה של
אשתו.
באותו זמן, במשרד שהוקצב למר סיירון במוזיאון, ישבו שני
אנשים אירים וניהלו שיחה על פראיירים.
היו אלה פרדריק סיירון, האוצר, ועמיתו הצעיר שהגיע לפני
כמחצית השעה מאירלנד, ויליאם שיין.
"אני לא מאמין!", קרא שיין כשסיירון הראה לו את הפסלון,
"אני פשוט לא מאמין. זה מה שאני חושב שזה? פרדריק, אל תעבוד
עליי. קדימה!", הוא גער בו לענות.
סיירון נשען אחורנית בכורסתו וחייך אליו. "כן, ידידי המלומד",
אמר, "זה בדיוק מה שאתה חושב".
"אטלנטיס?".
"עובדה קיימת כמו לחם פרוס!", אמר סיירון כשחיוכו שבע-הרצון
הולך ומתרחב, "ומעכשיו, אנחנו נהיה אלה שנחליט איזו פרוסה
ברצוננו לאכול...".
הם המשיכו לדבר אל תוך הלילה; זוממים מזימות בדיוניות
למאזין מהצד, מצחקקים עמוק בתוך החשכה.
בבוקר ניית'ן הודיע בעבודה שיאחר במקצת והתנצל ונסע
למוזיאון.
"אני באמת לא מבין מדוע אינך מוכן להחזיר לי אותו?", שאל
ניית'ן את האוצר לאחר ויכוח קולני קצר בינו לבין המזכירה,
שהסתיים ליד שולחנו של סיירון.
"אדוני היקר, אשתך מכרה לי את החפץ - לא הייתה פה שום הונאה
והפסלון נשאר אצלי! אני מבקש בטובך שתצא ממשרדי כשנכנסת".
עוד במכונית החליט ניית'ן שהוא לא יוצא מהמוזיאון בלי
הירושה של סבו בידיו ולכן התעקש וסירב בתקיפות לעזוב.
"מדוע אתה כל כך רוצה את השטות הזאת, אם זו באמת, כפי שאתה
טוען, סתם מזכרת מקפריסין? אפשר להבין למה אני דורש אותו חזרה
- בשבילי זה ערך סנטימנטאלי, זיכרון אחרון מסבי המנוח. אבל
אתה?! אולי תגיד לי באמת מדוע אתה רוצה בו...".
ניית'ן דחף אותו לפינה. הייתה לו חזות מפחידה ולעתים,
אומנם לא תכופות, ניצל זאת לטובתו.
   פרדריק סיירון נתן בשיין מבט חסר אונים של קריאה לעזרה.
שיין היה אקדמאי אירי קטן ולא נכח בהרבה קטטות בחייו ובאלה
שכן היה, לרוב הוא היה זה שמוטל על הקרקע, מתפתל.
"בסדר, בסדר, אני אספר לך, רק בבקשה ללא אלימות. כולנו
ג'נטלמנים פה!", קרא סיירון בקול וגירד את טלפיו של ניית'ן
מעליו.
השניים התיישבו, וכששיין עדיין עומד בצד, מפחד להתקרב,
סיירון החל מספר לניית'ן את האמת בנוגע לפסלון.
"מר גול, האם מודע אתה לסיפורים על היבשת האבודה אטלנטיס?"
ניית'ן לא ידע לאן בדיוק חותר סיירון בשאלתו אך בכל זאת הנהן
בחיוב - למה לעזאזל אתה מדבר איתי על זה?!
"ובכן אדוני", המשיך סיירון, "דע לך שאלו הם אינם סיפורי
בדיה. אטלנטיס אכן הייתה קיימת והפסלון של סבך הוא עדות חותכת
לכך..."
   הבעתו של ניית'ן לא השתנתה הרבה.
"...מר גול, אתה אולי אינך מבין את דבריי. אטלנטיס,
אדוני!". עיניו של סיירון נפתחו רק מעצם המילים שלו עצמו
בהתלהבות אדירה.
   שיין מהנהן כשותף לשיחה, עודנו עומד בצד.
"אדוני היקר," החל ניית'ן מדבר בקולו השקט והאופייני, "אני
אינני ארכיאולוג, מומחה לאומנות או..." הוא החל מגמגם, "או
מיסטיקן ואפילו אינני בוגר אוניברסיטה. אני סוחר במכוניות
משומשות, זאת העבודה שלי. ומה שאתה מחזיק בידך יקר לי כשם
שסבי היה לי, ואני דורש לקבלו חזרה... הנה כספך במלואו". הוא
הניח את השטרות על השולחן.
פרדריק סיירון נעמד לפתע בנוקשות על רגליו, מחבק את הפסלון
בידיים אוהבות.
"מה שאני מחזיק כאן בידיי הינה הטכנולוגיה המתקדמת ביותר
שאליה הצליח המין האנושי להגיע! ואתה רוצה שאני פשוט אוותר
עליה בשביל זיכרון מסכן של אדם חסר השכלה!?!"
"על איזו טכנולוגיה אתה מדבר?!" שאל ניית'ן בקול תקיף, "זה
פסל של משהו עם כמה שריטות עליו. תן לי את זה!"
סיירון החל מגחך כמו נודע לו על זכייתו לנשיאות. "זוהי מכונת
זמן, אדוני. מכונת זמן, אתה קולט - ניידות בין תקופות,
האפשרות לשנות את פני ההיסטוריה". הבעתו הפכה תקיפה, שטנית
אפילו, "ניית'ן, אתה לא יכול לגזול זאת ממני. אני לא אתן לך
לגזול זאת ממני!"
ניית'ן התרומם והחל לנוע באיטיות אל עבר האוצר. "סיירון,
תחזיר לי את זה!", דרש ממנו והושיט את ידיו.
"אתה לא מבין!", גמגם סיירון, "אטלנטיס לא שקעה בשום
שיטפון, לא הייתה שום רעידת אדמה גדולה - הם פשוט העבירו את
עצמם לזמן אחר. ניית'ן", אמר בקול אחוז שיגעון, "אני רוצה
למצוא אותם. לחיות איתם".
"סיירון, תחזיר לי את ששייך לי!" אמר בשלווה מוצפת אדרנלין
תוך שהוא ממשיך לפסוע לכיוונו של האוצר.
   "לא... לא... זה שלי! רק שלי!" מלמל סיירון.
   לפתע זינק עליו ניית'ן ולפט אותו בחוזקה.
השניים התגפפו בפראות, איבדו את שיווי המשקל ונהדפו
אחורנית, אל עבר קיר הזכוכית, שהתנפץ כשהם נחבטו בו...
ממקומו של שיין, בפינת החדר, הוא ראה את סיירון וגול
נזרקים מחוץ למשרד. לבו דפק בחוזקה ובמהירות.
   כשפיקות ברכיו משקשקות, הוא צעד באיטיות אל עבר החלון.
מטרים ספורים לפני הקצה הוא התכופף והחל זוחל על הרצפה,
נזהר משברי הזכוכיות, שלא יקרעו לו את החליפה הטובה שלו. הוא
הביט למטה, אל הרחוב הסואן, על המדרכה שנמצאת שמונה קומות
מתחתיו, אך הוא לא ראה את גופותיהם של השניים מוטלות חסרות
חיים, כמו שציפה לראות.
אז הוא ירד מהר למטה ויצא אל הרחוב. משם, הוא הביט למעלה
וחיפש את חלון המשרד השבור ונעמד בדיוק מתחתיו ותהה לעצמו
רבות וקשות. - פרט לשלוש טיפות זיעה על המדרכה וכמה שברי
זכוכית, לא מצא דבר.
מספר שנים קודם לכן, במסיבת הרווקים שלו, נכנס ניית'ן גול
לשירותים כשסיגרית חשיש בידיו.
אחריו נכנס אדם מבוגר ממנו בכמה שנים, כשבידו פסל של
משהו-עם-כמה-שריטות-עליו, ונעל את השניים יחד בשירותים.
כשיצא ניית'ן מהשירותים הוא הכריז בפני קהל-חבריו שהחתונה
מבוטלת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מוניות טרנספר
- עד הבית, של
מישהו אחר"




לוח מודעות בשכם


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/12/06 23:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל אורגל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה