[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








להם היה סוכן סמוי, מסווה עמוק בתוך האוכלוסייה, שריגל
בשבילם, סיפר להם הכול, עקב ורשם וצילם, שתק כשהיה צריך, דיבר
כשראה לנכון, התיידד והלשין בחזות של איש אמין, בכל עיר וכמעט
בכל כפר ומושב שבתוך הגבולות המדיניים שברשותם. פחד היה
המניע. פחד היה האמצעי. הפחד היה המטרה. כסף, שליטה ועוד כסף
היו העיקר.
הם היו גוף קטן בתוך מה שנקרא השלטון; בתוך כל התככים,
המבוכים הפוליטיים, ההסדרים הפנימיים ולחיצות הידיים
החברותיות לכאורה, הם עמדו מאחורי כל פינה, בתוך כל לחיצת יד,
על כל קצה לשון, בכל חיוך סיניסטרי, בתחילתה ובסופה של כל
מילה, כתובה על נייר או נאמרת בעל-פה. הם היו בכל דבר שזז והם
אלה שהחליטו אם ולאן הוא יזוז.
הסוכנים המושתלים היו כפופים ישירות לחבר'ה האלה. לעולם לא
נחשפו בפניהם כל הפרטים, הם לא הכירו את כל הנפשות הפועלות
וכמה הן מונות וגם את אלה שהכירו, חשבו שהכירו אך לא באמת
ידעו מי הם. ועל אף החשיבות של תפקידם וגמישות הפעולות שהותרו
להם, הסוכנים לא הורשו לראות, להבין ואף לדעת את התמונה
הרחבה; הם לא שותפו בסוד העניינים, דבר השמור לקומץ המינורי
של האנשים שמרכיבים את הם, ותפקידיהם היה קטן, מוגדר ומוגבל
בצורה סבירה.
מה שלא יעשה, סוכן סמוי לא יכול לעבור על החוק או לאכוף אותו,
שכן הוא נמצא בצדו המקביל; הוא רואה את החוק מהצד, אך אין הוא
תלוי בו לכאן או לכאן - הוא מורשה לעשות כל מה שנאמר לו על
ידי הם בדיוק באותו האופן שבו נאסרים עליו דברים אחרים - הוא
לא פה ולא שם.
יש לו היכולת להתערבב בתוך האוכלוסייה שבה הוא מוצב ולהשתלב
בה בדרך הטובה ביותר, זו שלעולם לא תעורר חשד, תמיהה או כל
דבר שיגרום להסרת הכיסוי מעל לסוכן הסמוי - איש שהוא גם צפרדע
וגם זיקית, גם שועל וגם נחש, גם ברזל וגם ג'לי, ג'יימס בונד
בחליפה של דראג-קווין... בורג קטן במכונה סודית.
הם פחדנים.
אף אחד לא יודע מי הם, למה הם מסוגלים ועד כמה הם באמת שולטים
על כולנו. הם לעולם לא חשפו את פרצופם האמיתי בציבור ואף לא
בדלתיים סגורות, לזוג עיניים בודד. אך הם לא חיים בפרנויה כלל
וכלל; מחליפותיהם המגוהצות לעולם לא יעלה ריח שהם לא התכוונו
שייתפס באפים סובבים. טביעות אצבעותיהם לא יחשפו במצגים דבר
אשר לא היה בכוונתם להציג לסובבים. את תווי פניהם איש לא יראה
במקום שאין הוא אמור לראות. שומר-הראש, הגנן, הדוור,
עוזרת-הבית, השכן, השכנה, העיתונאים על המדשאה, חובבי
האלקטרוניקה, האצנים בפארקים, הקופאית במרכול, האנשים בוועד,
האישה, הילדים, הכלב, החתול, ציבור הבוחרים... לאיש לא היה
מושג מי הם באמת. וזה לא משנה איזו מפלגה נבחרה לעמוד בחזית
הממשל, מחתרות אלימות, מהפכות ומשאלי-עם, משברים כלכליים
וביטחוניים, לא משנה, הם שם למעלה, מחזיקים בחוטים של כולנו.
חלקם באמת שכחו כבר מי הם, כי הם מעדיפים לשלוט בחשיכה מאשר
להתהדר באור. כל עוד ההם לא נחשף, הם בסדר; כוחם ממשיך להתעצם
ותחומי השפעתם גדלים כמרחבי הדמיון עצמם. ההם לא מתלכלך;
בשביל זה יש להם את הסוכנים שיעשו בשבילם את העבודה השחורה,
כמוני.
קרעתי חתיכה מקצה של צינור טפטפות וניסיתי לשאוב אל תוך הפה
את שאריות המים שעדיין היו אגורות בתוכו, לא משאיר טיפה אחת
לפרחים היפים. כולם מתים בסוף, חשבתי לעצמי, כמו שאני הייתי
אמור אלמלא הצלחתי לברוח בזמן. הבני-זונות האלה ניסו להרוג
אותי ועוד עם גלוק ושני מאגנומים. טיפשים.
עם כל הכבוד שפעם רכשתי לשאר הסוכנים הקיימים אי-שם, אני
הייתי הטוב מכולם. ואני עדיין, בגלל זה הם רוצים במותי. בגלל
זה ובגלל שראיתי אותם, כל אחד ואחד מהם; סך הכול שבעה אנשים
ששולטים בכולם. שבעה אנשים שנקראים בפי כל תיאורטיקן מתחיל
כ-הם. שמעתי אותם מדברים על התוכנית הגדולה, ראיתי אותם
מציגים את התמונה הרחבה - הפכתי לחכם ולטיפש באותו רגע.
הרגשתי כזה קטן. ואז הם קלטו אותי שם, בין חביות של שומן
וקופסאות קרטון, ושלחו אחריי את מרב הכדורים שהיו ברשותם.
כמעט כולם פספסו אותי. כבר שלוש שעות שאני בורח מהם, שזה בערך
שלוש שעות מהרגע שבו הם החליטו שאני צריך למות. שלוש שעות
שאני חי יותר ממה שהם רוצים, שזה המון זמן והם ודאי כבר מאוד,
אבל מאוד, עצבניים; מחפשים אותי בכל פינה, עוקבים מלמעלה עם
לוויינים ומסוקים. כלבי שמירה מרחרחים ניחוחות של ירך פצועה
לא רחוק מכאן ומוליכים אנשים עם פקודות ישירות להרוג על
המקום. בתנאי שעדיין אחיה כשהם ימצאו אותי.
הירך מדממת קשה, גם בעזרת חוסם עורקים מאולתר שקשור סביבה הדם
ממשיך לזרום החוצה. קיבינימט! אני חייב למהר.
למצבים שכאלה כלל לא אומנו; לא תורגלנו לברוח ממי ששמר עלינו
עד כה. עכשיו צריך לשבת ולחשוב מה הלאה. לשבת ולחשוב. לשבת
ול... שיט!!! הם מצאו אותי. אני שומע את הכלבים נובחים, את
המניאקים מדרבנים אותם לשסע ולקרוע.
אני קם על רגליי במהירות האפשרית ומתחיל לדדות לכיוון המרכז
המסחרי, משאיר מאחוריי שובל אדום כמו חילזון מוזר. מנער ממוחי
את המחשבה לחמוק לכיוון הדירה, אולי לקחת כמה דברים שיוכלו
להיות לי לעזר. אך הם ודאי שורצים בכל האזור, מחכים לי
בסבלנות, שבתחילה היה קשה להם ללמד אותי.
הפעם הזאת עליי להשקיע כל תא מוח שנשאר שם בפנים על-מנת לבנות
לי איזושהי תוכנית מילוט שתעבוד כראוי. הפראים הבוגדניים,
החד-פרצופיים, הביאו עליי כלבים. אני אראה להם שאני הטוב
מכולם. מכולם!... אפילו מהם.
סמטאות צרות וחשוכות, מבושמות משתן ומאלכוהול, קוראות לי
להיכנס תחת מעטה הסירחון שלהן ולהסתיר את עקבות הריח שלי,
ספוג הזיעה והדם.
הדם נקרש והפסיק לטפטף ואני חומק בזריזות בין אבנים עתיקות
ושלטי דפוס ישנים. אין פה איש; השעה מאוחרת לרבים מהם וחוץ
מפחד ושנאה, יחסי טורף-נטרף, חתולים ועכברים, אין זה המקום או
הזמן למשהו אחר.
אני רץ מהר ככל שרגליי מסוגלות לשאת ומעט מעבר לכך, חולף בין
סמטאות מקבילות, פינות חדות, קימורים בגדרות ושיחי צלף ולא
מגיע לשום מקום מוכר או מבטיח למראית-עין. מצליח להתכופף בזמן
ומסתתר ממסוקים החגים מעליי ומהזרקורים שלהם, המרקדים על
הקרקע וחודרים מבעד לכל זכוכית, וילון, סורג ומעקה ורואים את
הכול של כולם. כשהם יתפסו אותי, והם תופסים את כולם במוקדם או
מעט לאחר מכן, הם יהרגו אותי. ברור שהם יהרגו, ואפילו יעשו את
זה עם חיוך. אבל לא לפני שאמסור לידם את השבב - שהקליט וצילם
את הכול, גם את פרצופם האמיתי. והם לא רוצים שזה יקרה.
אנשים התחילו להתעורר מרעש המסוקים. בחלונות גבוהים נדלקו מעט
אורות. פרצופים פחדו, אך עדיין, הציצו מבעד לווילון. (מה קורה
בחוץ, מלחמה?)
נכנסתי בקיר.
לא הייתי מרוכז ונכנסתי ישר בתוך אחת האבנים שבלטו החוצה אל
הסמטה; חטפתי את האבן חזק בתוך הצלעות. הקיר השתפשף בירך
הפגועה ונפלתי, משתטח על הרצפה המזוהמת בכאב שלא הייתה ברירה
אלא להשלים עמו. הריאה ודאי נחבלה - לאוויר היה קשה מאוד
להיכנס ולי היה נורא קשה להכניס אותו.
שכבתי חסר תנועה, אך בתוך ראשי אני עדיין רץ, עדיין בורח. -
בניגוד לגוף, אני מאוד רציתי לקום. - זאת אולי ההזדמנות
האחרונה שלי לעבור את זה...
במאמץ אחרון העיניים נעצמו. כבר לא היה שם כוח. כבר לא נשאר
טעם. - לא. לא שוב...! האוויר המשיך לזרום מעליי, רוצה למלא
את הריק, אך אין כוח גם לזה. הדבר האחרון שאני זוכר זה את
חמימות הבל פיהם של הכלבים.
"נתפסת!" מישהו אמר. וזהו.
סיל התעורר במרפאה. הוא תמיד מתעורר במרפאה - אף פעם לא מצליח
לעבור את רמה שתיים.
האחות נכנסה לחדר, מחזיקה בידה את התיק הרפואי, לבושה בחלוק
הלבן והמוכר, עונדת על חזה המדהים תג עם שמה היפה.
סיל לא היה צריך לקרוא אותו בכדי להכיר את אהובת לבו. "שוב
פעם נכשלתי, הא?" הוא מחייך אליה.
"לא נורא", היא אומרת בעדינות ומלטפת את מצחו המצחין, "לפחות
השתפרת מאז הפעם האחרונה". היא מסדרת טיפה את השמיכה מעליו
ובודקת את תוצאות מכשירי המעקב. "וחוץ מזה", היא מוסיפה בעוד
עיניה נעות מעל לפלט של גלי המוח, "ההולוגראמות האלה רק
הולכות ונעשות קשות יותר ומסובכות. רמה שתיים היום זה כמו רמה
1-א' של לפני שנה". היא חוזרת אליו ומנחיתה נשיקה קטנה על
שפתיו השרוטות. "ממש דאגתי לך הפעם", אומרת.
"הסתכלת עליי?" הוא שואל, מופתע, "את אף פעם לא מסתכלת על
התרגילים שלי".
היא רצתה לומר לו כמה קיוותה שהפעם הוא באמת יצליח לעבור את
התרגיל וייכנס למועדון היוקרתי של הסוכנים רמה1- ואז הוא יקבל
את הבונוס, שלו כל כך ערגה, שיאפשר לשניים סוף-כל-סוף להתחתן
ולקנות את הבית הכחול שבקצה הרחוב.
"דאגתי לך", אמרה לו, "קראתי את הפרופיל של ההולוגראמה וידעתי
שזה הולך להיות קשה. אני שמחה שאתה בסדר".
סיל נתן למילותיה לקפץ מעל לראשו והוא מדוכדך; כבר חצי שנה
שהוא תקוע ברמה2- ולא מצליח לעמוד בציפיות של מפקדיו ממנו ושל
שלו מעצמו. ומה אם תעבור עוד חצי שנה ועדיין הוא לא מתקדם, מה
יהיה עם הקריירה שלו אז? יחזור לאביו הטייס ויעבוד בעסק
המשפחתי תמורת שכר שנתי זעום-יחסית? כולם ידעו שהוא הטוב
ביותר - הוא רק היה צריך להוכיח את זה.
אחר-הצהריים הגיע חייל למרפאה וביקש מסיל שיתייצב במפקדה ברגע
שירגיש שהוא מסוגל לכך ועזב.
סיל התבייש מהמחשבה של לעמוד מול הצוות הבכיר ולשמוע את מה
שהוא כבר יודע. אדם בגיל שלו כבר צריך להתחיל לנעוץ מבטים
ספוגי-ריר אל עבר אחד הכיסאות של אותם מפקדים, שמולם הוא הולך
להתייצב. למה הוא לא מצליח לעלות לרמה 1?!
בשעות הערב המאוחרות, כשהמרפאה הייתה כבר כמעט ריקה לחלוטין
מאדם ואשתו-שתהיהארוסתו-לעתידחברתו המתוקה חזרה אל הדירה
השכורה שלהם בתוך הבסיס, משאירה לו דברים מתוקים ונשיקה, סיל
החליט שהוא לא ייגש אל המפקדה (לא עד ש...). במקום זה, הוא
לבש את בגדיו, יצא מהחדר ומהמסדרון וירד במעלית לקומה 2-,
לאולם ההולוגראמות.
"סיל, חשבתי שאתה יותר חכם מזה", הוא אמר לעצמו, בעוד הוא
לוחץ על הכפתורים ומאתחל את התרגיל, "מתפלח חזרה לתרגיל בלי
אישור...". עזוב אותי בשקט! הוא רטן בפנים, אני הכי טוב שיש,
אז למה אני לא מצליח לעבור שלב?! "אולי יש שם משהו שעדיין לא
עלית עליו?" כמו מה? "אוי, אני לא יודע... אולי ניגוד?" כן.
יש בזה משהו. "תחשוב על זה כשתהיה בפנים. אבל תזכור שגם אם
אתה מצליח בניסיון הזה, המפקדה לא תראה בעין-יפה את התעלול
הזה שלך והם ודאי ידאגו לסלק אותך מהשירות". לא אכפת לי! הוא
צעק על עצמו בפנים, אני מוכרח להוכיח שאני מסוגל.
הוא צעד אל פתח הסימולאטור ונכנס אל העולם הישן, ידע בדיוק
לאן צריך ללכת בכדי שמשחק החתול-והעכבר יתחיל.
הפעם, הוא אמר לעצמו, אני אצליח לעבור אפילו את המסוקים, אני
חייב. המשימה תסתיים ותוגדר כמוצלחת רק אם הוא יצליח להגיע אל
איש-הקשר ההולוגראמי ויגיש לו את השבב. להשיג את השבב זה גם
לא עסק קל; לצלם ולהקליט את הם - לחשוף את זהותם - מבלי
שישימו-לב לכך. אבל את זה הוא עשה כבר בעבר, בכל חמש הפעמים
הקודמות שבהן ניסה לעלות רמה, אז הוא יודע שאת זה הוא יכול.
לחצות את העיר בשלוש שעות, עם השבב, מבלי להיתפס, ולהגיע
בשלום אל תחנת-הרכבת, אל נקודת המפגש, זה כבר סיפור אחר.
סיפור שאת סופו סיל אינו מכיר עדיין.
"הנה הם!" קרא לעצמו בקול, מסתתר מאחורי קופסאות הקרטון
וחביות השומן - המקום האידיאלי להשקיף ממנו על ההתגוששות
המסתורית שעל המזח. הוא שולף את מכשיר ההקלטה הפנומנאלי,
שהוסתר מראש, שתוכנת מראש על-ידי מהנדסי-ההולוגראמה, בכדי
שהנבחן יוכל להתחיל את המשימה, לוחץ על 'הפעל' ומכוון אותו
לעברם.
המפגש מתרחש והדיבורים מתחילים לשפוך את המידע, שלכאורה סיל
זקוק לו. הוא ידע שזה הולך לקחת כמה דקות עד שהם יבחינו בו
והמרדף ייצא לדרך. והוא מקליט אותם, מוכן ודרוך לקפוץ ממקום
המחבוא שלו ולרוץ על נפשו, להשתמש בכל מה שלימדו אותו שנים
על-גבי שנים; כל מה שהוא למד על הישרדות כנגד האויב, זה שרוצה
להרוג בתרגיל וזה במציאות, שמת כבר להעיף אותו מהשירות כי
לדעתו הוא אפס, שנדחף לתור של הבן שלו באולם ההולוגראמה בשנה
שעברה ובינתיים הבן הספיק למצוא את המוות שלו בחתיכת
תאונת-עבודה חריגה, שלא ניתנת להסבר גם לא עם כל הטכנולוגיה
והאמצעים החדישים הקיימים ברשות המדינה - הישרדות. כמה קורסים
בפירוק והרכבה, בניתוק וחיבור מחדש, בבנייה. אווירודינאמיקה.
כימיה, בסיסית ומתוגברת. שליטה בשפות זרות. בשפות-גוף זרות.
כלכלה. הפסיכולוגים הטובים בעולם ישבו איתם בכיתה ימים
ושבועות וקישרו אותם ישירות אל תת-המודע ואל
העובדים-הסוציאליים המובחרים במדינה. מתאבקים. לוחמי-גרילה.
אמני ג'ודו וסייפים. מנהיגים פוליטיים... אחרי המבחן הסופי
אתה הכי קרוב לאלוהים שיש. והפעם הוא יצליח. הרגליים כבר
שורפות ממאמץ, אוגרות אנרגיה, שרק מחכה להתפרץ.
"רק רגע!" אומר הוא לעצמו, "תירגע, בבקשה ממך. ככה זה היה גם
בפעם הקודמת, אתה זוכר? אם אנחנו רוצים להגיע אל קו הסיום,
אנחנו צריכים לחפש את ה...?" את הניגוד, השיב סיל לעצמו בחוסר
נכונות. אבל אין מה לעשות - הוא צודק - אני צריך להיות מרוכז
בפעם הזאת, מרוכז בדברים שלא שמתי לב אליהם בכל הפעמים
הקודמות.
הוא הסתכל בשעון, יש לו עוד דקה וחצי עד לשריקת הכדור הראשון
לעברו, ואז לצדדים, ואז על הכל. מה אני עושה... מה אני
עושה... הוא שואל את עצמו, מתחיל להילחץ ולפתח זיעה קרה,
שהייתה בדיוק באותה רמת חום כמו כל זיעה אחרת. הוא התחיל
לתכנן לעצמו נתיב בריחה חדש, שונה מאותו אחד שהוא בחר עד כה,
בניסיונותיו הכושלים. הוא ניסה כבר לחזור לדירה. הוא פוצץ
מבנים במטרה להפנות מבטים. הוא עשה כבר כל מה שהוא הצליח
לחשוב עליו. אבל מה עכשיו? מה אני עושה מפה בכדי שזה יהיה
שונה?! לא יודע. כמה רחוק כבר אצליח להגיע?! לא יודע. אוי!
אני לא אצליח... הלכה המשימה - הלכו החיים. אוף, לעזאזל עם
זה!!!
שתי שניות לפני שהם הבחינו בו, מסתתר ומקליט, הוא התרומם על
ברכיו וברגע של חוסר-בהירות, חוסר-ברירה וחוסר-מחשבה, הוא
החליק לעברם את מכשיר ההקלטה הפנומנאלי. "אני נכנע. אני
מתנצל", הוא מניף את ידיו וקורא בקול, חושף את עצמו מאחורי
חבית של שמן-דגים.
הם הפנו את מבטיהם אליו, מסתכלים ושותקים.
סיל גרר את עצמו על ברכיו ונעצר כמה מטרים מהם. "אני מצטער.
אני נכנע. ניסיתי להילחם בכם, ניסיתי לברוח מכם, ובכל פעם
נכשלתי. זהו כנראה קרב שבו איני מסוגל לנצח ואני מצטער שבכלל
ניסיתי. אתם פשוט יותר חזקים ממני".
הם המשיכו לעמוד מעליו ולהביט בו בעיניים חכמות, ערמומיות
ובוחנות.
ואז אחד מהם מושיט אל סיל את ידו ושואלו בקול נעים ורך של נחש
חלקלק: "אתה רוצה להצטרף אלינו?"
סיל השפיל את עיניו; הוא לא היה מסוגל להביט ישירות אל תוך
העיניים של ההוא מההם. "זו הדרך היחידה, אדוני".
"אם כך הוא הדבר, ידידי, אני שמח לבשר לך שעברת את המבחן
בהצלחה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מתנגד
לאלימות
בטלוויזיה
האלימות צריכה
להישאר בבית שם
מקומה



ילד מוכה


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/06 0:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל אורגל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה