[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"כמה מוזר", אמרו המדענים ובהו בזה עם משקפיהם העמוקות
ובפיהם, פעורים, "באמת מוזר".
"דוקטור צריכה, האם במחקריך הרבים נתקלת אי-פעם בתופעה
שכזאת?" שאל אותו פרופסור ממון.
"בכל שנותיי, אדוני", אמר הדוקטור, "לא קרה שיצא לי ולו פעם
אחת לראות מחזה מחלחל שכזה ובטח לא חלמתי שאזכה להביט בו בשתי
עיניי וממרחק כה מינימאלי. בהחלט אירוע יוצא-דופן רבותיי!"
קבע הדוקטור וסיים במספר הפרחות של עשן ממקטרת האל-חלד שלו.
"בהחלט. אני מסכימה עמך לחלוטין, אדוני", אמרה גברת מסך-גדול,
הפסיכולוגית הראשית של המכון לשיתוק-שיקום. "רבותיי", היא
נעמדה מולם כשזה מאחוריה והסבה בידה כלפי כלוב הזכוכית, "אתם
מתבוננים כעת באירוע ראשון ואולי אף יחיד מסוגו..." היא עצרה
את דיבורה לרגע ונתנה לדרמה להצטבר (היא הייתה טובה בזה).
"התופעה הזאת, מוזרה עד כמה שהיא נראית לנו, מהווה צעד נוסף,
ואולי האחרון והקריטי ביותר בשבילנו, על-מנת שנוכל סוף-כל-סוף
להבין לעומק את הנפש האנושית. אני מתכוונת... ובכן, תסתכלו על
זה", היא מחווה כלפיו בזלזול, "דבר שכזה לא רק שלא תועד במדע
הפוסט-מודרני, הוא אפילו לא מוזכר בדפים ההיסטוריים של
הארכיון; לא כסימפטום, לא כתופעת לוואי ואף לא כמצב שבכלל
ריאלי שיתקיים במציאות שלנו. הסיבה לתופעה המוזרה הזאת אינה
ידועה לנו, אך רבותיי, אני יכולה לקבוע בוודאות המטולוגית
שהיא לא נגרמת מלקיחה של סם זה או אחר או מתוספי ההחדרה שלנו,
אלה או אחרים!" היא עצרה והביטה בזה, מושכת את עיניי כול
אליו, משחררת עליו את כלבי הצייד האקדמאיים. "הזדמנות נדירה
נפלה בחיקנו, רבותיי", אמרה וליטפה את הזכוכית הקרה ביד קרה
עוד יותר, "לא הרבה מדענים הופכים לאגדה בתקופת חייהם - אכן
ברי-מזל אנחנו".
מבט אחרון ביצור והסתובבה חזרה אל השאר. "כן, בהחלט מוזר, אבל
לא פחות חשוב".
היו ביניהם כאלה שלא ידעו מה בדיוק להגיד בכדי שיישמעו חכמים
והסתובבו עם אצבע מתחת לסנטר והלשון במקום אחר, מנסים בלחש
ובכוחות משותפים לנתח את ההשלכות של האירוע.
"פרופסור ממון!" פנה אליו דוקטור התמכרות, "מה אם..."
פתאום כולם הפסיקו לעשות מה שעשו ולתהות מה שטעו והקשיבו
בקוצר-רוח למה שיש לדוקטור הוותיק לומר.
"מה אם יש הסבר פשוט והגיוני ל-לתופעה הזאת. אתם יודעים", הוא
שיתף את כולם במחשבות שלו, "סיבה פשוטה, תקלה קטנה - איזושהי
טעות מינורית שעשינו בדרך, לא שמנו את לבנו אליה ומה שאנחנו
רואים פה לפנינו הוא תוצאה ישירה לתקלה שלנו?... וזו יכולה
להיות רק ההתחלה; ייתכן שאנחנו צריכים לצפות לעוד מקרים
שכאלה". הוא אחז את מקטורנו בשתי ידיים סמכותיות וסיים במשפט
שהשאיר את כולם בשקט עוד זמן רב, מהרהרים בדבריו הקשים
לעיכול. הוא אמר: "הטעות הקטנה שעשינו יכולה לשטוף את כל מה
שבנינו עד כה בגל גדול של תופעות מוזרות ושל אירועים חריגים
ולא-צפויים מצדם (דווקא מתי שזה התחיל להיות כל כך נוח)... זה
יכול להיות קטסטרופאלי בשבילנו".
זה זז קצת והביט עליהם, מתעוות מעט וחוזר לשבת.
הם הביטו בו בעליונות מלווה ברתיעה עמוקה; יותר ממה שהם פחדו
ממנו, ממה שהוא עכשיו - כבר לא אנושי בהגדרתו. מפחיד.
"הוא יכול להתרבות?" שאלה גברת מסך-גדול.
רוב המדענים פסחו מיד על השאלה האווילית הזאת לכאורה, אך לאחר
הרגע הראשון הזה, עצרו וחשבו על כך ברצינות.
אדמירל טראנס התחיל לפתח זיעה קלה בפינה של המצח, בדיוק מתחת
לכובע עטור הצל"שים שלו.
"אני מאמין", אמר פרופסור ממון החכם, "שגם אם יכול היצור
התת-דרגתי הזה לייצר חומר תורשתי בריא וגם אם לאו, כל עוד
נשאיר אותו לבד שם, בתוך הצנצנת הזאת, ותחת פיקוח קבוע... אני
לא רואה סיבה לדאגה".
כולם גיחכו בצחוק מדושן המסתיר בחובו פחד פוליטי רב.
"רק חס וחלילה שמישהו בטעות ייתן לו לצאת", הוסיף הפרופסור
בקול תקיף של חצי הוראה, מתרומם מעל למלמולים השבעים של
הקולגות, העמיתים והכפופים. מה שלא יהיה, הם ידעו שטבע האדם
לא יאכזב אותם.
היצור, שהיה פעם אנושי בהגדרתו, התפתל אל הפינה של האקווריום
וחיכה שם לשמוע מה הם יחליטו בקשר אליו. גם הכיסא החשמלי יהיה
נחמד.
"אנחנו חייבים לבסס תוכנית-חירום, למקרה שהתופעה תתחיל
להתפשט!" קרא דוקטור התמכרות, מודע לזמן הפועל כנגדם במקרה
הזה, ולקולגות שלו, בלחשושיהם חסרי-הספקות. "אז, רבותיי, אני
מבקש, בואו כולנו נרגיע פה קצת את הרוחות ונתחיל בבקשה להיכנס
לפאניקה. מה אתם חושבים שיקרה אם פתאום יצוצו להם עוד כמה
מאלה, איך זה ישבש לנו את התוכניות?! ומה אם ברגע זה ממש
מתהלך לו בחוץ, ברחובות, בין האנשים, עוד עוף-מוזר כזה, מה
אז?!" הוא הסתכל על היצור; בנסיבות אחרות היה שמח ללחוץ פשוט
על הכפתור הירוק שמנקה את הכלוב ולשכוח מכל העניין ולחזור
לעיסוקי ההתמכרות שלו.
אבל מה אם יש עוד כאלה בחוץ, באמת?
פרופסור ממון נראה לא מרוצה בכלל מהאופן שבו התדרדר המצב
התיאורטי כך פתאום. הוא פשפש בזקנו, עושה כאילו הוא מחפש שם
משהו אך למעשה הוא מחפש במקום אחר.
"גברתי", הוא לבסוף אומר ופונה אל גברת מסך-גדול, "האם יש
באפשרותנו לחזות מה יכולות להיות ההשלכות לתרחישים מעין אלה?"
כולם הסתובבו והסתכלו עליה.
היא חשה מעט כמו היצור באקווריום, אבל מעט; היא התעסקה עם
הכול, ראתה כבר הרבה חרא בשידוריה הליליים ועד להיום, חשבה
שדבר כבר לא יכול להפתיע אותה (לאיזו רמה הם עוד יכולים
לרדת?).
בפנים סמוקות וחיוורות באותה העת היא אמרה: "לא, אדוני, אין
לנו שום דרך לעשות זאת".
"שיט!" אמר אדמירל טראנס, "לעזאזל עם הכול. אני אומר שנהרוג
את הדבר המבחיל הזה ונקווה שאין עוד ממנו. ואם נמצא, נהרוג גם
את ההוא! נהרוג את כולם, אני אומר!"
האנשים במעבדה התחילו להתווכח ביניהם על הטקטיקה החכמה ביותר
שבה עליהם לנקוט והאם כדאי לעבור למצב כוננות אדום-פוטנציאלי.
הפרופסור עמד מחוץ למעגל הקולני וחשב לעצמו, עמד ובאיזשהו שלב
התחיל לחייך לעצמו. "נכבדים יקרים", קרא בנעימות אך קולו לא
היה גבוה מספיק בשביל שיחדור לתוך המעגל. "רבותיי!" אז צעק
ונופף בזרועותיו.
המשפטים נקטעו ונשארו לרחף בחלל בחצאיהם. אפילו היצור הסתובב
טיפה לכיוונם ובחן מה פשר ההתלהמות. (כל זה בשבילי?)
"הקשיבו לי רגע", ביקש פרופסור ממון ממעגל האנשים, שנפתח
לכיוונו בעניין - הפרופסור נמנה עם הוותיקים שבחברי האיגוד
האנושי והיה מהמוערכים שבהם. כבוד גדול חלקו לו שאר החברים,
מצטרפים חדשים וישנים כאחד. לקולו היה משקל רב בהחלטות, ואף
היו מקרים שהורשה לו להטיל וטו על דברים שנויים במחלוקת. והוא
ידע את כוחו באיגוד, ובכלל. "האם שכחתם את מקומכם, חבריי?"
שקט.
"ההיררכיה שיצרנו היא מושלמת; לא בנינו פה איזו אימפריה
שיכולה ליפול בגלל דברים קטנים שכאלה", אמר הפרופסור בראש
טבעי ומורם והצביע על האקווריום. "ובכלל, שום דבר לא יכול
למוטט את האיגוד האנושי - אנחנו כאן עוד משחר ההיסטוריה,
ראינו כבר את כל מה שיכול היה לפגוע בנו וזה תמיד עבר מעלינו
ומתחתינו והנה; אנחנו עדיין פה, ללא שריטה ופגע, וכוחו של
האיגוד רק הולך ומתחזק עם השנים.
"אנא, אל דאגה, גברתי... רבותיי הנכבדים. אנחנו נמצאים עמוק
בתוך נפש האדם, רחוקים מסכנה ובטוחים תמיד - היו רגועים.
אלוהים, צרות מעין אלה, מתחתינו הן!" הוא התקרב אל כולם וטפח
על הכתפיים של אלו שהיו קרובים לו, כשחיוך מרוח על פניו,
מה-זה חיוך. "בואו, נלך לאכול".
חברי האיגוד התחילו לצאת מהמעבדה, צוחקים ומשועשעים מעצמם,
שחשבו שמשהו באמת יכול לפגוע בהם.
"פרופסור ממון!" קרא דוקטור צריכה, שעמד לצאת אחרון אל
המסדרון.
כולם הסתובבו אליו.
"כן?" ענה הפרופסור מראש הטור.
"מה אתה רוצה לעשות עם, אתה יודע, זה?"
"אדמירל", פנה הפרופסור אל האדמירל, " אם יש לך תועלת לדבר
ההוא אז בשמחה, הוא שלך, אם לא..." הוא מסתכל על כולם, "אני
מאמין שאפשר לשכוח מכל העניין".
הקולגות עמדו ובהו באדמירל טראנס. עיניהם אמרו שהן מאוד ישמחו
ללכת הביתה בראש נקי.
"א-אני..." התחיל האדמירל לגמגם. "לא אדוני, אין לי מה לעשות
עם זה!" הוא נענה לבקשותיהם.
שר המשטרה הסכים לפגוש אותם בעוד כמה דקות.
"טוב, אם כך - בואו נאכל".
הם נכנסו למעלית. גברת מסך-גדול לחצה על הכפתור הגדול שהבהב
'קפיטריה', דלת המעלית המוכספת נסגרה והעניין נשכח.
שר המשטרה נכנס בחזרה למעבדה והביט שניות ארוכות בגבו של
היצור, עד שזה חש בתוכו משהו מגעיל והסתובב לראות למה.
השר נרתע מעט לאחור לנוכח עיניו השקופות, המפחידות, של היצור.
עכשיו, כשהם שניהם לבד, הוא הרשה לעצמו להתעצבן על היצור;
החוצפה הנועזת של זה, להסתכל לבכיר ככה, ישר בעיניים, מבלי
להיענות לדחפים האנושיים שלו ולדעת את מקומו בהיררכיה. הוא
ממש כעס על היצור - חוסר כבוד משווע לבכיר שכמוהו.
הם הביטו אחד בשני, זה עם שנאה וזה בלי. זה בחוץ וזה בפנים.
עמדו והסתכלו.
שר המשטרה לא יכול היה לשאת עוד את המעמד המשפיל והשפיל את
מבטו בכעס, מודע לכעס. "אתה חתיכת בן זונה!" הוא צעק על היצור
חסר-האונים וכשדמעה קטנה מנסה לשבור את החזות היציבה שלו, הוא
לחץ על הכפתור הירוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היא אמרה לי
תראה...
החיים די
יפים...
נשכור לנו חדר
בדרום ת"א
ונחייה כמו
גדולים
ונחייה מדקה
לדקה
נמצא עבודה
זמנית
לא רצינית
וגם נחתום
בלישכה
ואולי גם תמצא
איזה נושא
לסלוגן...



באבא ציון,
בסלוגן הפרישה
הרישמי שלו!


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/06 0:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל אורגל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה