הוא מפתיע. אני פוקחת את עיניי למגע הנשיקה המרפרפת על שפתיי.
"את יודעת שזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים?" הוא שואל בקול
המתוק שלו, החם והמוכר, הקול שכבר שנים אני שומעת מהדהד
ברחובות, הקול שכבר שנים אני שומעת בחלומותיי כל לילה.
"כן. אני יודעת." חיוך, ספק קריצה ספק דמעה שמלחלחת את קצה
העין.
שנים חיכיתי לרגע הזה, שאפסיק לחלום עליו, שאפסיק להאשים את
עצמי, שאפסיק לכתוב לו, שאפסיק להיות עצובה.
שנים של שיחות על בסיס יומיומי, איתו או עם עצמי, מעלה בעצמי
ספק האם זה באמת הוא הנוכח בחלומותיי או שמא תת המודע שוב מהתל
בי.
ואז הוא בא, כמו בכל לילה, יפה עד כאב, נקי ומדוייק כמו שרק
הוא ידע להיות, ושוב השיחה כמו בכל לילה הייתה מצחיקה וקולחת.
"אז מה עם הבחור שלך?" ו"מה עם עבודה?" ו"שני שלשולים הלכו
ברחוב..." ו"יש לך אולי איזה כיוון על השביל".
ואני צוחקת, גם כי מצחיק לי איתו אבל בעיקר כי אני כל כך רוצה
בקרבתו שכל לילה אני מתרגשת מחדש. כל לילה כבר 7 שנים.
ושוב מגיע הרגע שבו אני אשאל את השאלה שתבריח אותו היישר מראשי
בחזרה אל השמיים.
"אתה סולח לי?"
"זה לא רלוונטי. אני לא סולח לעצמי. את היית כלי. המכתב לא
באמת נועד בשבילך. במודע כן, אבל בתת מודע הוא הכי נועד
בשבילי. כבר לא היו לי חיים, הייתי מת מבפנים. אם לקחתי מנת
יתר או לא, היית מת במילא."
"אז זו לא אשמתי?"
"גם זה לא רלוונטי."
חיוך, ועוד דמעה, ושפתיים חסרות בטחון  שכמהות למגע שפתיו,
שיודעות שזו ההזדמנות האחרונה.
עוצמת עיניי, רק שלא יראה את הדמעה האחרונה הזו, שמאיימת לנשור
על לחיי.
הוא מפתיע. אני פוקחת את עיניי למגע הנשיקה המרפרפת על שפתיי.
"את יודעת שזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים?"
אני שומעת את הקול המתוק שלו ויודעת, הוא שחרר אותי מהאשמה,
והוא לא יבוא יותר.
תמיד כואב להפרד, במיוחד ממנו, אבל עכשיו כבר לא כואב.
יש פצעים שנסגרים מעצמם.