הכל התחיל בהתערבות שבין טוביה לתמר.
תמר אמר שהוא יכול לקחת את אמנון הקטן שק קמח מפינת המשחקים של
גן עליה שניה עד לצוקים של קייפטאון וחזרה בעשר דקות.
טוביה אמר "שם דולר".

אמנון ותמר היו תאומים זהים. אף אחד לא יכול היה להבחין בינם,
למעט העובדה שתמר היה פי אחד וחצי גדול מאמנון, או שאמנון היה
שני שליש מתמר - תלוי מהיכן מסתכלים.
תמר שרק בגיל שש גילה שזה שם של בת (שהרי עד אז הם גרו בנס
ציונה), רקק את טבק הלעיסה ונשבע שעוד יזיין את אמא שלו בגלל
זה.

נפתלי הוריד את הטיסו מהיד והציגו בפני כולם, כך שאף אחד לא
יוכל לרמות. תמר העמיס את אמנון על גבו ונעלם מאחורי הקיוסק של
שלום.
שמונה וחצי דקות מאוחר יותר, הוא הופיע מאחורי אותו קיוסק,
אדום ומיוזע, כשעל גבו תלויה כושית ענקית וערומה.
"מה זה?" צרח טוביה.
"איך שהיגעתי לקייפטאון ולקחתי בתנופה את הסיבוב חזרה", התנשף
תמר "עף לי אמנון אל תוך המים, בדיוק בגבול שבין האוקיאנוס
האטלנטי והאוקיאנוס ההודי. לא יכולתי למצוא אותו והיא היתה שם,
אז לקחתי אותה במקום".
"לא מענין אותי. ההיתערבות היתה על אמנון".
"מה זה משנה. היא יותר כבדה ממנו", התעצבן תמר, "תשלם".
בסוף הסכימו שההתערבות בטלה ושטוביה בכל זאת יקנה לתמר קרטיב
שני צבעים.

בערב, שכולם היו צריכים ללכת הביתה, שאלו את הכושית אם איכפת
לה לישון בקרקס עם הצבים ותולעי המשי שתמיד נעלמות. היא,
עצומה, נפולת שדיים ושחוט שפגט קשור לזרת שמאלה חייכה בתמורה.
הבעיה עם הקרקס היתה שהם המשיכו לאסוף צבים עד שלא יכלו להבחין
מי זה מי ונאלצו לרשום את שמותיהם בטוש על השריון, אך לא
הצליחו לאלף אף אחד מהם.

"בן זונה מי שלא מזיין את הכושית" אמר אברם הפושע, היחידי שהיה
לו שיער על הזין וידע שאמור הוא להיות בעל דחפים מיניים, אך לא
ידע מה עושים עם זה.

כשחזרו לקרקס יומיים לאחר מכן עם חסה שגנבו מעזורי הירקן,
הופתעו לראות את הצבים שבדרך כלל רק רבצו בשמש וגירדו בין
אצבעות רגליהם, משחקים מחניים הקטן עם הכושית החדשה.

צביקה חשב שהם יוכלו לשלב אותה בקיטעי לוליינות טרפז בין מופעי
החיות. הוא לא לקח בחשבון שתי עובדות: סידקי הגעגועים שהחלו
להופיע ברקותיה של הכושית החדשה ואברם הפושע שהמשיך למלמל "את
האמא שלה אני יזיין", כשריח זיעת תיסכולו המתפזרת באויר, מסכנת
את קיום הקרקס כולו.

הימים חלפו, סדקי הגעגועים העמיקו והופיעו אף על רקות חלק
מהצבים הבוגרים.

בשבת בבוקר, מיד לאחר שחזרה מבית הכנסת, פלטה לפתע הכושית
החדשה צווחה שנשמעה היטב עד שיכון ו', השליכה את הצבה הקטנה
והמבוהלת שהיתה תלויה על צוארה והחלה למשוך בכוח את חוט השפגט.
משכה ומשכה עד שזימבבואה שהיתה קשורה לקצה השני של החוט גלשה
לחצר. נפתלי היה הראשון להתפרץ כשהבחין בעדרי הפילים והזברות:
"אי אפשר שהדבר הזה יהיה פה, גם ככה אין לנו מקום לשחק סטנגה".
הכושית, במקום לענות, תחבה את ידה אל בית החזה שלה והוציאה
אותה כשהיא מכוסה ברסיסי לב.

מכאן ואילך התנהלו חיי הקרקס בשלווה לכאורה. הכושית החדשה,
שנראה היה כי מצאה את מקומה בחברת הצבים, תולעי המשי שתמיד
נעלמות וזימבבואה, הפסיקה לטפח את הופעתה, גידלה תחת ענק
שהעמיד בספק את יכולתה להשתתף במופעי טרפז וגילתה נכונות לעשות
את עבודות משק הבית כולל כביסות לצבים.

יום אחד אף מצאו אותה מיניקה משדיה העצומים שני צבונים שזה אך
פקעו מביצתם. אברם הפושע, לא יכל יותר, הוא תפס את הצב הקרוב
ביותר וזרק אותו עליה. הצב ניתז מחזה וחדר את קסדתו של מושל
מדינת וויסקונסין שצעד בראש מצעד הרביעי ביולי במילווקי. הצב
והמושל נהרגו במקום ולסנאטור ביקסבי לא נותר אלא להכריז על
בחירות כלליות.
הבנות שחשו באסון המתקרב, הציעו לאברם הפושע שיגזרו לו
במספריים את השערות מהזין, ובכך יפטרו אותו מהדחפים המיניים,
אבל הוא דחה אותם בשאט נפש.

ביום רביעי אחר הצהריים, קרה הבילתי נמנע. אחיו של אברם הפושע
הצליח סוף סוף להסביר לו מה עושים עם דחפים מיניים. אברם הגיע
בריצה לקרקס, נעץ מבט של חיילים בכושית החדשה ובלי אומר תפס
בכוח בשדייה. בו ברגע התפוגגו זימבבואה והכושית לאבק ונגוזו
באוויר, הצבים הקיאו את נישמתם, נשכבו על גבם כשמבט של "מה זה
כבר משנה" בעיניהם הצהובות ותולעי המשי נעלמו כתמיד.
אמנון, שבדיוק נכנס לחצר, סקר במהירות את מה שנשאר וציין "הי
אברם, עומד לך".