ישבנו זה לצד זה כאילו לא התנפלנו זה על שפתי זו בתשוקה ובלהט
כה גדולים לפני חמש שנים. ישבנו זה לצד זו עם הקפה והסיגריה
והחיוכים המנומסים.
ואתה דיברתי איתי בנועם ובזהירות ובגישה פטרונית כזו של מורה
או בוס, או גרוע יותר מזה, פסיכולוג. מנתח את רגישויותיי
ושקיפותי וגדלות נפשי ומאידך אינך מסגיר מילה אחת של רגש
מצידך.
ואני נקרעת בין ללכת או להישאר, לכעוס או לסלוח, להעיר מתים
מקבריהם או לזרום בזרמים החמימים והמוכרים של השגרה המנומנמת.
רק רציתי לשמוע שאתה אוהב אותי.
או שאתה מצטער על שחצית אז את הגבולות ופרעת את חיי כך.
אבל אתה לא.
או לפחות, לא מסוגל, כמוני, להיפתח בטוטאליות ולהתוודות על כך
בשיא הכנות והאמיתיות.
שוב ושוב פרצתי בבכי מולך כשסיפרתי על הייסורים שעברתי בשנים
האחרונות, הכאב, הגעגועים, מערכות היחסים שנהרסו - ואתה לא
שלחת לי יד מנחמת ואפילו לא ממחטה.
רצתי משם לשטוף פנים וכמעט גם חטפתי את התיק וברחתי, ממש
נאבקתי בדחף הזה, רק כדי לשוב לכיסאי כעבור מספר דקות כמו
תלמידה טובה בפנים רחוצים, יושבת ענושה ובכל זאת נותנת לך עוד
כמה דקות לדבר אלי בשלווה מחויכת שלא ברור מאיפה גייסת.
אך היא משחק.
אני יודעת, ואל תשאל איך, שמאחורי הפסאדה הזו יש לב, והוא פועם
בחוזקה בדיוק כמו שלי. אני יודעת שאם לא אבוא יותר אתה תתגעגע
ואני אחסר לך מאוד ואולי אפילו תצטער ותתחרט על שלא אמרת לי
משהו אמיתי שיחזיק אותי. אני יודעת שאתה מתהפך עכשיו במיטה לצד
אשתך ונזכר בדמעות שלי, בהצהרות הרגש שלי, בתאורי הסבל שלי.
בסך הכל עשית את הדבר הנכון מבחינתך.
כמה חבל בשבילי.
או שלא?... |