מתהלך בגפי בשדרה, לרוח סתיו
מביט בזוגות המטיילים
ונזכר - שנינו פוסעים יחדיו,
יד ביד, ילד וילדה
קשורים בכבלי רעות.
יושב לבדי בפינת הגן הציבורי
על ספסל עץ ירוק, שדהה,
נזכר - איך כאן, על הספסל, לראשונה
על שכמך יד רועדת, יד מהססת הנחתי,
ואת, נערתי, את ראשך על כתפי השענת,
ובשתיקה, הייתה אהבתנו בוערת כתמוז.
יושב יחיד בשולחן השמחים,
שומע קול מצהלות חתנים מחופתם,
ונזכר בכחול עיניך, כלתי,
מלטפות את פני ברוך
מושכות אותי בעבתות אהבה.
שמחנו זה בזה
כשמח יציריו בגן עדן מקדם
והיו לנו גילה, דיצה וחדווה
אהבה ואחווה ושלום ורעות.
יושב בדד בביתנו, בסלון הריק,
ונזכר בשנינו, רעייתי, יושבים לשולחן טן-דו
לומדים, מכינים את שיעורינו בשניים,
מטפחים את דירתנו יחדיו
מגדלים את ילדינו בצוותא,
והייתה שכינה בינינו וברכת ה' במעשי ידינו.
עזבת
וההיכל נמוג כהנדף עשן,
נדדה שכינה ממשכננו
וכל שהיה גז חיש, נדף ואיננו
נפוץ כקש עובר לרוח מדבר.
נותר רק זכרונך.
זכרתי ימים מקדם
לאור הזכרונות אלך.