זכרוני אותך הולך ונעלם -
גם זכרונות, כמו הכאב, דוהים.
איני זוכר הכל כפי שקרה,
אלא קרעים-קרעים:
היית יפה ואסורה.
אני
עוד לא ידעתי לסרב.

את ההמשך אני זוכר היטב:
רבות פקדת אז את לילותיי.
עוד אמיתית היית, ואסורה
ביתר שאת.
מבולבלים, ניסינו ללחש
כגחלים אחרי הבערה;
וכל מגע הצית בנו האש.
האש ומחירה.
אני זוכר.

פיסה אחרת: שנינו בחצר.
קולך, והדמעה, והברושים
(האם הייתה שם נדנדה? כמה מהר
אני שוכח).
עם רדת ערב שבנו, מחרישים,
והשמיים בסגול ובכתום -

ואת עודך שותקת, גם היום.
איני יודע מה ארע לך. לעתים
עודך פוקדת את לילי, שקופה
ומטושטשת, מלחשת: "כך
היה. היו דברינו מעולם."
לו ער אני הייתי מחבקך; אולם
אני ישן, וזכרוני אותך
הולך ונעלם.