אם רק הייתי חושב להביא איתי את המשקפת ים, הייתי כבר עכשיו
רוכב בפעם העשירית על החברה היפנית שלי. טוב, לא חברה אבל אני
מכיר אותה כבר כמעט יומיים.
מה איך יכולתי לדעת שדווקא עכשיו יהיו בתאילנד מונסונים, ולא
סתם מונסונים,אלא עם החיידק המוזר הזה שנכנס לים וחי שם כמה
ימים. מה זה בכלל חיידק או מושט?  
ואני תמיד חייב להיות מיוחד, איך שמתחיל הגשם אני רץ לים. ולא
תגידו שוחה עשר דקות ויוצא, אלא שעה וחצי, ועם סלטות ועמידות
ידיים ולצוף. איזה כיף זה לצוף? בעיקר אם יש כוסיות, כי אז
אפשר להיסחף אליהם כאילו בטעות ולבקש סליחה. ומשם, "דה סקיי יז
דה לימית" הכל אפשרי, אם אתה יודע מה אתה עושה , אם יש לך את
"הטאץ", אין שום סיבה שבערב לא תוכל לדפוק כניסה לאחד
מהמועדונים באי עם איזה בחורה שהגורל "הפגיש" ביניכם.  
כשיצאתי מהמים אף אחד כבר בכלל לא זכר את הגשם המטורף שהיה.
השמש התמקמה בדיוק מעל המסעדה שמגישה שניצל עם סלט ישראלי
והחוף היה מרוצף כולו בכוסיות תוצרת חוץ שהורדו את החלק העליון
אבל משום מה לא הסתכלו כל שנייה בכדי לראות אם שמים אליהם לב.

בגלל ששחיתי שעה וחצי הייתי רעב לאללה, ושאני רעב עדיף לתת לי
קודם כל לאכול ורק אחר כך להתחיל על כל ה "מה העניינים ומה
המצב...".
הלכתי למסעדה עם השניצל, אבל החלטתי לאכול משהו אוטנטי, מקומי.
המלצרית אמרה לי שכדאי לי לאכול מוזלי. מוזלי זה כל הפירות
הטעימים האלו שאנחנו אוכלים בארץ מקופסאות שימורים אבל עם
יוגורט למעלה. בתאילנד כנראה לא מספיקים לארוז אותם אז הם
מגישים אותם טריים.
אכלתי את המוזלי הזה ורק חטפתי עוד יותר עצבים. לא רק שהיוגורט
היה חמצמץ, כל הפירות לא היו מתוקים כמו אלו מהקופסאות וגם היה
חסר לי הסירופ המתוק הזה שתמיד שותים בסוף. ואללה יש להם עוד
הרבה מה ללמוד מאתנו התאילנדים האלה. בסוף הזמנתי שניצל עם
סלט. עם כל הכבוד לאוטנטי הזה, לא באתי לתאילנד כדי לגווע
ברעב.
בערב הלכתי לקקטוס. הקקטוס זה מין באר כזה שבהתחלה יש שם
מוזיקה ורק אחר כך שיש מספיק אנשים אז כולם מתחילים לרקוד.
לפעמים יש גם בהתחלה איזה אחד או שניים שרוקדים, מין כאלה
אנשים עם הרבה ביטחון עצמי. אימא שלי תמיד אמרה לי שיש לי עודף
ביטחון עצמי אבל כנראה שזה תופס רק בארץ או בגוש דן.
לפעמים אני חושב מה היה קורה אם לא היו באים לקקטוס איזה כמה
אנשים כאלו עם ביטחון עצמי כזה  בין לאומי. בטח היינו רק
יושבים ושותים כל הערב.
ליד הבאר פגשתי איזה בחור אמריקאי נחמד שברח מניו יורק בגלל
האנטרקס. ניסיתי להסביר לו שבכלל אין מה לפחד מהחיידק הקטן
הזה, אפילו אנטיביוטיקה הורגת אותו אמרתי, ואני מדבר מבחינה
מדעית כמובן. בעצמי שמעתי את זה בחדשות בערוץ שתיים. ניסיתי גם
להרגיע אותו ואמרתי לו שבמקרה הכי גרוע יש לי אנטיביוטיקה
בחדר, אבל האמריקאים האלה הם פחדנים לא קטנים. טוב מה אני
מתלונן, הם לא עברו את המלחמות שאנחנו עברנו, ואם לא אנחנו
אישית אז אבותינו שלחמו וסיפרו לנו.
התיישבנו על הבאר במקום שניתן לרכוש בו השקפת עולם רחבה והזמנו
חיקוי של וויסקי עם קולה אמיתית. הבאר מן מזג את המשקאות לתוך
דלי עם קרח ונתן לנו שני קשים.
וואללה נשבע לכם, בחיים שלי לא נעלבתי ככה. מה, אנחנו נראים לו
כמו איזה זוג הומואים?  מה זה צריך להיות השני קשים האלה!.
שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד הומואים, אפילו
ראיתי שני פרקים בסדרה החדשה הזאת "הכי הומואים שיש" אבל למה
ישר להתחיל בלהצמיד תוויות?
בקשתי ממנו שתי כוסות, ועם הקשים האלה השתמשתי בכדי לעצור את
הקרח כשמוזגים.
אחרי ששתית את הכוס השנייה כבר הרגשתי מה זה קול. התחלתי לחשוב
שאולי אימא שלי לא טעתה בעניין העודף ביטחון הזה. עליתי לרחבה
ורקדתי עד שלוש לפנות בוקר בכדי להראות לכולם שאני קול ולא שם
על אף אחד מהם. למרות שאני לא שם על אף אחד מהם שמתי לב לאיזה
שתי יפניות מיפן שרקדו בפינה וניסו להדוף בכול עשר דקות איזה
ישראלי חדש שהתערב עם החברים האחוקים שלו שהוא מביא אחת מהן
אליו לחדר עד סוף הלילה.
יצאתי החוצה והתישבתי על המדרכה ככה סתם בשביל לנוח וגם קצת
בשביל הפוזה. וואללה שיתמוטט עלי כולבו שלום אם אני משקר,
פתאום יוצאות החוצה שתי הדגות הנעות האלה ומתיישבות לידי. הן
דיברו ביניהן ביפנית וכול כמה שניות צחקו מן צחוק יפני כזה.
אני בשביל להיראות שייך צחקתי איתן בכל פעם ככה קצת, כדי
שישימו לב אלי.
אחרי שצחקתי איתן מספיק והרגשתי כבר ממש קרוב אליהן זרקתי להם
כמה מילים שלמדתי ביפנית עוד מהזמן שמכרתי באוסקה סילבר, יעני
תכשיטי כסף.
למרות שבקושי הצלחתי להבין אותם, עד מהרה התפתחה השיחה
למעניינת מעין כמוה.
אחרי איזה שעה של דיבורים הן החליטו ללכת לישון. אני שהרגשתי
שכבר מספיק אנשים ראו אותנו יחד החלטתי גם שהגיע שהזמן לפרוש.
לוויתי אותן לחדרם כדי שידעו איזה ג'נטלמן אני וגם כדי שאף אחד
אחר לא יתחיל לי פתאום עם איזה אחת מהן.
חזרתי לחדרי, ישבתי על המרפסת והסתכלתי על הים איזה חצי שעה.
ככה סתם כדי להירגע.
למחרת בערב חזרתי שוב אל הקקטוס. אני לא יכול להישבע לכם שכל
האנשים שראו אותי זכרו שאני זה ההוא שישב עם היפניות אתמול
בלילה אבל בטח איזה %90 מהם חשבו על זה, ואולי גם כמה אנשים
חדשים שהגיעו ושמעו את הסיפור.
התיישבתי על הבאר והזמנתי עוד פעם וויסקי וקולה. חשבתי אולי
הבאר מן יזהה אותי מהדלי של אתמול אבל כנראה שאין לו זיכרון
כזה טוב. אני דווקא זיהיתי אותו.
הפעם קיבלתי את הדלי עם חמישה קשים. ישר זרקתי שניים מהם כדי
שאף אחד לא יחשוב שאני כזה קמצן שמזמין דלי עם עוד ארבעה אנשים
והתחלתי לעבוד על הביטחון העצמי שלי.
בסביבות השעה אחת הגיעו שתי היפניות לאזור חיי הלילה. חבקתי
אותם ונתתי לכל אחת מהם נשיקה.
הצעתי להן לשתות מהוויסקי שלי אבל הן אמרו שהן לא שותות
אלכוהול, אז הבאתי להן בירה.
כעבור שעתיים הרחבה הייתה כבר פחות צפופה, פתאום הבחנתי
שהיפניות נפרדו אחת מהשנייה.
מי שמבין ביפניות כמוני יודע שאירוע כזה הינו נדיר ומיוחד
לפחות כמו פיצוח הגן האנושי ואם אתה זוכה לחיות באירוע מרגש
שכזה ולא עושה דבר, עדיף לך כבר לארוז את החיים חסרי המשמעות
שלך ולעזוב את האזור ככה בשקט מבלי לעורר מהומה.
אחת היפניות (מאקי) רקדה סלאו חושני עם עצמה והשנייה (אקי)
התיישבה על איזה סלע והסתכלה על הים. החלטתי לתקוף את יפנית
הסלעים הלא מצויה.
ניגשתי אליה ואמרתי לה משהו מתוחכם כמו "אולי אפשר ללוות אותך
לחדרי" אבל באנגלית עם מבטא אירופאי.וואלה, שתתקוף אותי קרפדה
ארסית צבעונית אם אני ממציא פה משהו אבל תוך עשר דקות היא
הייתה אצלי בבונגלו מקבלת פות מאסאג'.
במשך הלילה שנותר למדנו להכיר אחד את השני בצורה קצת יותר
מעמיקה וניתן להגיד ללא כל היסוס שנרקמה בינינו ידידות אמיתית
ויוצאת דופן המבוססת אמון ויושר הדדי, או בקיצור שהיה סבבה.
כשהתעוררנו בשעות הצהרים המאוחרות השעה הייתה כבר שבע בערב.
החדר היה חשוך ולא ראיתי מטר. היה לי מין גרוד כזה מעצבן בעין
ימין, כאילו שנשפך לי בטעות איזה ארגז חול לתוך הלבן של העין.
הלכתי למקלחת והדלקתי את האור כדי לראות מה המצב, ובשנייה
שהסתכלתי במראה וראיתי כי עיני הימינית נפוחה בצורה מאיימת
וכולה צבועה בצבע אדום דם חשכו עיני, או לפחות עיני השמאלית
שעדיין נשארה פקוחה במקצת.
נשארתי עומד באמבטיה, מריץ במוחי את כל התסריטים האפשריים. איך
כבר מפנים אותי במטוס פרטי לארץ (ושיאכלו את הלב כל הנבלות
האלה מהביטוח), הקבלת פנים והכבוד שעושים לי כל המשפחה והחברים
כבר בשדה התעופה וזה כמובן רק אם אני אצליח להישאר בהכרה.
לפתע עלה בראשי הדבר הנורא באמת . איך אני סתום העין חוזר
עכשיו לחדר ומראה ליפנית את התוצאה של הלילה? מה יעלה בגורל
הידידות הנפלאה שנרקמה אט אט במשך שעות כה רבות? האם נמשיך עוד
לחלוק לילות נוספים כמו הלילה האחרון? ואיך לעזאזל דווקא עכשיו
כשיכולתי לדפוק לקקטוס את הכניסה של הלייף קיבלתי צו איסור
יציאה מהחדר.
הדלקתי את האור שליד המיטה והראיתי ליפנית את פרצופי החדש. היא
דווקא לקחה את הכול בקלות וכשראתה את הלחץ על פני אמרה לי שלפי
דעתה לא נשקפת סכנה ממשית לחיי.
הלכתי למרפאה של האי כדי להתייעץ עם מיטב המומחים ואקי הלכה
לחפש את חברתה מאקי. קבענו כי יותר מאוחר בלילה היא תעבור אצלי
ואז כבר נראה מה צופן הגורל.
בדרך למרפאה פגשתי את רוני. רוני היא החברה הכי טובה שלי. דבר
אחד שאני יכול להגיד לכם עליה בודאות מלאה הוא כי רוני תמיד
אומרת את האמת "as is". בשנייה הראשונה שראתה אותי נפלטה לה
הצעקה "fuck fuck oh my god" , מיד ידעתי שמצבי לא בשמים. עד
שהגענו למרפאה רוני אמרה לי שצריך לדאוג שהשטף דם לא יגיע
לאישון, כי במצב כזה ניתן להתעוור או לקבל שיתוק מוחין.
זה נכון שאת התואר שלה היא דווקא עשתה ביחסים ביו לאומיים אבל
היה לה חבר שהיה אסיסטנט אצל רופא שיניים במשך שנה ושלושה
חודשים וממנו היא למדה את רוב רזי הרפואה המערבית.
האחות במרפאה ניסתה לשדר לי כי המצב לא כל כך גרוע ובטח שלא
קריטי.אני החלטתי שעד שאני לא חוזר לבונגלו כדי למדוד את המרחק
בין האישון לשטף לא מביע דעה.
האחות נתנה לי טיפות עיניים ואנטיביוטיקה ואמרה לי שקיבלתי את
הזיהום הזה מהים. "זה מין חיידק כזה שבא עם הגשם וחיי לו בים"
היא אמרה. היה לו שם מוזר שמזכיר איזה אל יווני, משהו כמו
"אפטיואידיוס".
חזרתי לחדר, בדקתי שאני לא בסכנת עיוורון, לקחתי את התרופות
והלכתי לישון.
בשתיים בלילה אקי ומאקי באו לבקר אותי. אמרתי להם שילכו למסיבה
בלעדי כי אין לי כוח לרקוד ושאני גם קצת מפחד להדביק אותן. מבט
אחד על עיני השסועה הספיק להן כדי להשתכנע שמוטב כך. התבאסתי
לחשוב שכבר לא אוכל לבלות עם אקי את השבוע שנותר.
למחרת בצהרים התעוררתי לקול לחישה מלטפת "שצר שצר" שזה כמובן
"שחר שחר" ביפנית. אקי באה שוב לבדוק מה שלומי, הלכנו לאכול
ארוחת צהרים יחד. היא סיפרה לי שאתמול בלילה לאחר שנפגשנו גם
היא הלכה לישון, "לא היה לי חשק לרקוד בלעדיך" היא אמרה. מאותה
שנייה התפתחה בי אליה הערצה אלוהית, הבנתי שהיא הרבה יותר מגוף
מדהים וחיוך מהמם, היא באמת חברה אמיתית. לרגע התחלתי לחשוב
שאולי לא כל האנשים בעולם שטחיים כמוני, מי יודע אולי יש עוד
תקווה. קבענו שניפגש שוב מאוחר יותר ונלך לאכול דגים.
בשעה שמונה בערב ראיתי את אקי מתקרבת לאיטה כאשר משקפי שמש
לראשה. אך, איזה סטייל יש על היפנית שלי, הייתי מאושר וגאה
לפחות כמו דויד לוי כאשר דפק את הפן הראשון שלו.
כשאקי כבר עמדה לידי חצי בוכה וממלמלת "...Im gonna die"
הבנתי ששימחתי הייתה עוד בטרם מועד. אפטיואידיוס החליט לבקר
שוב והפעם אצל אקי. עיניה היו נפוחות במקצת והגוון האדמדם נתן
את אותותיו. היה לי ברור כי אני הוא המקור לכל הצרות האלה
ונשבעתי בלבי לעשות הכל למענה על מנת שתחלים.
חיבקתי אותה והבטחתי לה שהכול יהיה בסדר. היתה לי מין תחושה
אופטימית שכזאת לגבי מצבה של אקי, כאילו רק עכשיו יצאתי מישיבת
צוות שמימית עם יונה ויחזקאל הנביא.
לקחתי אותה למרפאה וקניתי לה את הטיפות והכדורים, הסברתי לה
איך וכול כמה זמן לקחת ולימדתי אותה על הקטע של השטף והמרחק
מהאישון.
החלטנו שנתגבר על הכל יחדיו והלכנו לעבר המסעדה. אני נראיתי
כמו יפני מסטול והיא כמו סינית שעבדה על מחשב תשעים שעות
רצוף.
במשך הימים שאחרי טיפלתי באקי במסירות נחושה כזו שנזירה בתולה
בת חמישים וחמש הייתה מתגאה. כאשר הגיע זמני לחזור לארץ אקי
כבר הייתה בריאה ושלמה, אני עדיין נראתי כסוחר סמים הנוהג
לבדוק את סחורתו בצורה יסודית מידי (אם אתם יודעים למה אני
מתכוון)
חזרתי עם אפטיואידיוס לארץ, נכון לא בטיסה פרטית על חשבון
הביטוח אבל לפחות הגענו בשלום. בשבועות שלאחר מכן שמרתי עם אקי
על קשר רציני via email. היינו שולחים אחד לשני כל מיני תמונות
וסרטים משונים. אני מניח שכבר אין לי זכות להתלונן על כך שנהרס
לי המחשב ב"מקרה" על ידי וירוס שמקורו ביפן.