חלפה לה כבר יותר משנה מאז המקרה, והכאב כאילו נצרב על גבי
ליבי. אני מתעורר בכל בוקר עם הכאב והבדידות, והולך לישון עם
אותה ההרגשה. נותר בליבי הגעגוע לעיניה הכחולות המביטות בי
ושיערה הבלונדיני הנשפך על הכר. מתחילים גם לצוץ ניצנים של
געגוע לגלעד, אחי התאום.
אחרי המקרה, גלעד חזר לגור עם ההורים. הוא לא הצליח להביט
בגילה, אחותינו, לאחר שסיפרתי לה על כך. להורים לא סיפרתי,
התביישתי. אמרתי להם שאנחנו לא מסתדרים בינינו. אמא ניסתה
לפייס בינינו,אך סירבתי. לא שמרתי לו טינה, אבל גם לא יכולתי
לסלוח.
אמא סיפרה לי שגלעד גם לא מצא עבודה חדשה. הוא התפרנס מעבודות
זמניות בבארים ופיצוציות. היא גם סיפרה שהוא מרבה להשתכר, ולא
יוצא יותר עם בחורות כמו פעם. ידעתי שהוא מתייסר על מעשיו,
"מגיע לו! איך היה יכול לעשות לי את זה???" חשבתי. יעצתי לאמא
לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג, הוא חייב לדבר עם מישהו על זה,
לפני שישתגע. אבל גלעד סירב, הוא סירב לדבר עם איש חוץ ממני על
כל מה שקרה. "אני לא מעוניין" אמרתי לאימי, והיא ניסתה לשכנע
אותי. לא יכולתי לעזור לו. פשוט לא יכולתי לסלוח. וכך עברו
הימים.
התעוררתי בבוקר, נזכרתי שמחר הוא יום הולדתי ונהייתי עצוב.
עצוב, כי זהו גם יום הולדתו של אחי. זאת תהיה הפעם השנייה בחיי
שאחגוג יומולדת בלעדיו. הזלתי דמעה. הכעס הפך לבדידות.
התגעגעתי לאחי. "הוא אחי, למען השם!!!" זעקתי ללא קול לעצמי,
"זה חייב להיות היום בו אסלח לו" הבטחתי לעצמי. "אולי לא אסלח,
אבל אני חייב להקשיב לוידוי שלו. זאת תהיה המתנה שלי" חשבתי.
התקשרתי הביתה ואבי ענה בצלצול הראשון. אמרתי שאגיע לחגוג
יומולדת בבית, כמו פעם. שאלתי אם גלעד גם יהיה ואבא אמר שעכשיו
הוא במילואים, אבל הבטיח שיחזור לארוחת הערב. אבא סיפר שבימים
האחרונים גלעד הפסיק לדבר כמעט בכלל ורק הסתגר בחדרו, החדר
שהיה פעם שלנו. וכשהגיע הצו הוא שמח, "הוא תמיד הרגיש טוב יותר
במילואים עם החברים" חשבתי. הבטחתי לאבי שאגיע גם אני לארוחה
ונפרדתי לשלום. אבי שמח.
בשבע בערב נכנסתי לבית הוריי. הכל היה מואר ואנשים רבים היו
סביב השולחן. נישקתי את אמא ובירכתי אותה לשלום. "שמעתי אתה
וגלעד תגיעו והזמנתי את כל המשפחה" אמרה. ואז הגיע מבול
הנשיקות של הדודות. אך משהו היה חסר. גלעד. "גלעד עוד לא
הגיע?" שאלתי בתמיהה. "הוא כנראה מאחר אמר אבי. "יכול
להיות..." וניגשתי לחדרי. הכל היה מסודר, "עבודה של אמא"
חשבתי. ואז ראיתי את בקבוק הג`ק על השולחן, ריק. סגרתי את החדר
וחזרתי לאורחים. עברה שעה והתחלנו לדאוג, היכן גלעד. אמא
התקשרה אליו לנייד אך לא היה מענה. "הוא בטח ישן באוטובוס, בטח
שחררו אותו מאוחר" אמרה.
חלפה חצי שעה ונשמעו 3 נקישות בדלת. נקישות חזקות ובקצב אחיד.
נקישות שלא אשכח בכל חיי. פתחתי את הדלת בציפייה, ומולי עמדו 3
לובשי מדים עם כומתות ירוקות. שניים מהם היו קצינים, וחיילת.
"אנחנו מקצין העיר, אפשר בבקשה לדבר עם הזוג פאר?". מבט מבוהל
עלה על פניי, וביקשתי מהם להיכנס. "קצין העיר? זה אף פעם לא
יכול להיות טוב" חשבתי. אמי ואבי הגיעו לקבל את פניהם. המבטים
שלהם שידרו תדהמה ופחד. "אנו מקצין העיר" דיבר הרס"ן, "אין דרך
קלה לומר זאת, אבל לפני כשלוש שעות נמצא בנכם, גלעד פאר ירוי
בבסיס החטמ"ר בו ביצע את שירות המילואים. צוותי המשטרה הצבאית
בודקים כעת את נסיבות האירוע" אמר. אמי איבדה הכרתה. כל
הנוכחים הוכו בתדהמה. דממה כואבת נותרה באוויר. יותר מאוחר
הסביר כי נמצאים איתו רופא וחובשת ושאל אם ברצוננו להודיע
למישהו נוסף, אך לא הקשתי. דיבורו הפך למלל מרוחק. לא יכולתי
להקשיב. אמי וכל הסובבים בכו ללא הרף. אני ואני היינו אילמים.
לא יכולנו לזוז, לא לנשום.
למחרת הייתה ההלוויה, צבאי, מסודרת. 8 לוחמי נח"ל נשאו את
ארונו הכבד. לי לא נתנו, "הלוויה צבאית" הסבירו לי. הם לא
תיארו כמה זה חשוב לי. קרן הגיעה להלוויה. היא לא אמרה מילה,
היא רק חיבקה אותי והזילה דמעה. הרב הצבאי, אבי והמפקד של גלעד
נשא נאום ולאחריו מטח כבוד. שישה חיילים ירו באוויר 3 יריות.
הן מהדהדות באוזניי עד היום.
כל משך השבעה בבית הורי לא הוצאתי מילה, גם בקושי אכלתי.
הרגשתי שחצי ממני נמוג, נעלם, התפוגג, מת. "אחי התאום
איננו!!!"חשבתי. קרן הגיעה מדי יום, "איך בכלל נודע לה?"
תהיתי. היא באה כל בוקר ורק ישבה מולי, הביטה בעיניי ולא
הוציאה מילה. הבנתי אותה גם ללא מילים. כאלה היינו. נפשות
תאומות.
לאחר השבעה קיבלנו זימון רשמי לפגישה עם מפקד יחידתו של גלעד
בהשתתפות חוקרי המשטרה הצבאית. הגענו רק אני ואבי. אימי סירבה
להשתתף בטענה שלא תוכל לעמוד במפגש נוסף עם אנשים במדים. "לאור
הממצאים בזירת האירוע, אנו קובעים כי מדובר בהתאבדות", קבע
הקצין בדרגת רס"ן עם הכומתה הכחולה. המקד של גלעד רק אמר "אני
מצטער!". "איך זה יכול להיות? אחי לעולם לא היה מתאבד! איזה
ממצאים היו בזירה?" צרחתי. ואז הקצין הוציא מתיקו דף מנוילן.
הדף היה מוכתם באדום בצדדיו. "את זה מצאנו בכיס חולצתו של
גלעד, זהו מכתב" אמר הקצין ומסר אותו לידי. קראתי...
"אני מצטער" היה כתוב בגדול בכותרת. "רובכם לא תבינו מה הרגשתי
ולכן רק אומר שאני מצטער". "גדי,..." ליבי החל להלום בחוזקה.
"...כבר שנה שאני שונא את עצמי. מעולם לא סלחתי על עצמי על
המעשה הנורא שעשיתי. אני יודע שאין מחילה לאנשים כמוני. בגדתי
באחי. בגדתי ביקר לי מכל. בחודשים האחרונים ניסיתי להסביר
לעצמי את מה שקרה ולנסות להבין, ללא הצלחה. איני מצליח לעבוד,
או לדבר עם איש. אין לי תאבון. איבדתי את התיאבון. אני מצליח
להמשיך לחיות רק בעזרת אלכוהול שמעלים זמנית את הבעיות. אני לא
מצליח לישון וכל פעם שעיני נעצמות אני חולם עליך. אני מבין שלא
תסלח לי לעולם על מעשיי וכאבי נורא. אך אני מבין אותך. יש לך
את כל הסיבות שבעולם לשנוא אותי. ניסיתי ליצור איתך קשר, אך
ללא הצלחה. ניסיתי לומר לך שאני לא מצליח לחיות בעולם בלעדיך.
הרגשתי שאני מת!!! לכן אם לא זכיתי לשמוע שאתה סולח לי בעולם
הזה, אני מקווה שתסלח לי בעולם הבא. תמסור את התנצלותי לקרן,
זה לא הגיע לה...". "אני סולח לך! " לחשתי. ודמעות ניגרו
בעיניי. לא יכולתי לבלום את הבכי. מסרתי את המכתב לאבי, שאר
הכתוב היה מיועד להורי ולמפקדים שלו.
חזרתי לביתי ונשכבתי על המיטה. "אני סולח לך!!!" אמרתי. "אני
סולח לך!" חזרתי שוב ושוב. רק ביום אחד פספסתי! יכולנו להיות
עכשיו יחד! להיות בלעדי ביומולדת שלנו היה לו כואב כמו שזה היה
לי. למה לא דיברתי איתו קודם??? למה? למה עשית לי את זה, למה?"
מלמלתי לעצמי כל הלילה. הרגשתי אשם. אשם בכך שלא מנעתי את
מותו. "יום אחד..." חזרתי ואמרתי, "יום אחד!...".
לאחר לילה נטול שינה, התקשרתי לקרן. קרן הגיעה תוך זמן קצר.
הנחתי ראשי על כתפה וסיפרתי לה את כל אשר על נפשי. קרן הקשיבה,
היא ידעה לעשות זאת היטב, נפשי התאומה. הוקל לי מעט. עזר לי
שמישהו שומע אותי. "למה לא היה מישהו שמקשיב לגלעד? למה לא פנה
לאיש? למה" שאלתי אותה והיא ניחמה אותי בדרך שרק היא יודעת.
היא חיבקה אותי, ונשארנו יושבים על המרפסת מול הים. נרדמתי.
ולראשונה מאז שנודע לי על מותו ישנתי היטב. קרן נשארה לצידי.