אני מודה שגם אני חיה במעטה של מסיכה,
חיי הם אובך,אפילה,חיי ידועים רק לי ולא לך,
כמה שהייתי רוצה להסיר את המסיכה,לגלות לך מי מסתתרת מאחוריה,
אך אינני מסוגלת,אינני יכולה,שוב נופלת לרגלי האכזבה,האי-קבלה,
המסיכה היא מקום מפלטי האחרון ממך, גם אתה לא מראה מאמצים
להסיר ממני אותה,מעניין אם גם לך יש מסיכה,
כל פעם נותנת לפחדיי להשתלט,פוחדת שהעבר יחזור על עצמו,
למרות שאני יודעת שאין מקום בשבילו,ישנם דברים שבהם אני בטוחה,
הכי חשוב ביניהם הוא זה שאני אוהבת אותך,
אחחח....אהבה,כמה זמן לא חוויתי אותה, איך פוחדת אני ממנה אך
משתוקקת לה,
לא יכולה לספר לך על אהבתי אליך,אני לא מאמינה שגם אתה מרגיש
ככה,לפחות לא כרגע,
אבל מחכה לרגע המיוחל,מאחלת שיבוא מחר,
אז אוכל לספר לך,אולי אז אוכל לומר לך שאני אוהבת אותך,
אולי אז תהיה שלי ואני סוף סוף אהיה שלך... |