כבר הרבה זמן שלילי ישבה בעליית הגג,
לבושה בפרחים,
מתקלחת בדמעות,
אפילו כוכבים התעלמו מפניה
ורק הפילו עליה את אבקתם,
כאילו משאירים חותם,
כאילו הייתה כבר רהיט
שאין טעם לנקות.
כבר הרבה זמן שלילי ישבה בעליית הגג,
מסתכלת מבעד לחלון השבור
על התנועה שבחוץ -
יום רודף יום,
לילה רודף לילה,
ראתה את כל האוהבים
מתחברים ונפרדים,
צברה כאבים,
אבק כוכבים,
וזכרונות דקים ומונוטוניים
על אותם אוהבים,
שמתחברים
ונפרדים.
כבר הרבה זמן שלילי ישבה בעליית הגג,
"תיק-תק",
לוחש לה השעון,
"תיק-תק,
הנה חולפים להם חייך",
מדי פעם הפועלים בבניין ממול הציצו לחלון,
בטח תהו מי זו התמהונית
עם הפרחים
והדמעות
והיא רק דמיינה איך תצנח אל תוך הדשא
שבדיוק שתלו,
עד שתספג ותעלם. ואפילו הדשא
יצמח כבר טוב יותר.
כבר הרבה זמן שלילי ישבה בעליית הגג,
אבל לא לעוד הרבה זמן,
כך הבטיחה לעצמה בחיוך מעורער,
לא לעוד הרבה זמן.