מייקל סטייפ ישב עם חבר מזה כבר הימים בבית קפה בשינקין. הם
לא נפגשו הרבה זמן. אחרי "מה עניינים?", "אז מה אתה עושה
עכשיו?" ו"מה קורה?" ללא הקשבה אמיתית לתשובות או לשאלות אחד
של השני, התפנה החבר לשאול את מייקל את מה שרצה לשאול אותו
מהרגע שנפגשו. "אתה חולה או משהו?". מייקל חייך חיוך מובך,
התיישר על הכיסא ואמר באי נוחות "אתה יודע, אתה לא הראשון
ששואל אותי, מעניין... מה אני נראה חולה?". המלצרית הביאה את
התפריטים והחבר מיהר לחטוף אחד וטען שהוא מה זה רעב... מייקל
חייך, צחק, צחק בקול, מאז שהוא זוכר אותו, החבר מה זה
רעב...ולא משנה השעה, גם בשבע בבוקר הוא יכול לרדת על איזה
שווארמה. "מה מצחיק?" שאל החבר. "אתה זוכר איך כשהיינו חוזרים
מהבסיס לא היית מתאפק עד לאוכל של אימא והיית יורד על איזה
שווארמה בתחנה המרכזית?!... ולא משנה השעה...". החבר הנהן
ואמר "כן אהה... אז תגיד אתה חולה או לא?!". מייקל לא הבין
למה חולה והחבר ניסה להסביר שהוא פשוט רזה מדי, יותר מדי.
מייקל שוב צחק והדליק סיגריה. כשהמלצרית הגיעה, החבר הזמין
סנדוויץ' רוסט ביף ומייקל ביקש הפוך במאג. החבר אמר למייקל
שאם הוא לא חולה אז הוא לא אוכל מספיק, והוא ממש נראה כמו
אנורקס, שזו בעצם מחלה. מייקל כבר התחיל להרגיש לא בנוח ואמר
לו שזה ממש לא זה ושהוא פשוט התרגל לכמויות קטנות. "יש אנשים
ששבעים מהר ויש כאלה שלא". החבר לא אכל את זה. זה בין הדברים
הבודדים שהוא לא הסכים לאכול. כשמייקל ראה שהחבר ממש מתבאס
לאכול לבד אז הוא הזמין גם סלט, אבל ממש בקושי נגע בו. החבר
אכל כמעט את כולו. כשהמלצרית הביאה את החשבון, החבר שאל את
מייקל אם זה בגלל קשיים כלכליים העובדה שהוא לא אוכל הרבה.
מייקל הכחיש והתעקש לשלם את החשבון. לחבר לא היה נעים, זה קרה
בדיוק אחרי שהוא לקח למייקל גם שלוק מההפוך. אבל מייקל התעקש
לשלם. הוא השאיר למלצרית טיפ יפה וביקש קבלה. "תרשמי r.e.m".
הוא הפנה את מבטו לחבר ובחיוך ממזרי אמר "זה על החברה מה אכפת
לי... גם את הסלולרי הם משלמים לי...". לא פראייר המייקל הזה,
חשב לעצמו החבר כשהם נפרדו לשלום. |