אני יושב בסניף של מקדונלדס, ליד בערך עשרים וויאט-טראש
לוק-א-לייק שבולסים את הפרות המתות שלהם ומתחלחל.
אישה שמנה אחת, עם שיער מחומצן צהוב, פנים מאופרות בכבדות,
ושומן בקר שנוזל לה מהפה.
בא לי לצרוח עליה, רוצחת! מגעילה! מכוערת!
עליה ועל הילד הקטן שלה, עם הארוחת ילדים המגעילה שלו, רוצח
שכיר בהתלמדות, הרג בשביל צעצועי פלסטיק, תחליפי פלסטיק לזמן
איכות עם אמא שלו, שבמקום לתת לו תשומת לב נותנת לו פרה מתה.
אבל מה אכפת לו. הוא קיבל בובה של צעצוע של סיפור.
לידם ישבו זוג נחמד ומבוגר, ברקע שלהם עדרים שלמים, דם של אלפי
חיות על הידיים, אוכלים מעל למגש הקטן והסטרילי, את הקציצה
הקטנה והסטרילית שלהם, שבכלל לא נראית כמו פרה.
האישה רואה אותי מביט, ומחייכת אלי. אני שוקל אם לתת לה את
האצבע, אבל עוד לא סיימתי להסתכל, ואני לא רוצה שיעיפו אותי
מפה. אני מחייך בחזרה ושונא את עצמי, אבל חדשות טובות, אותה
יותר.
פתאום אני מבחין, ברחמים ובזלזול, שגם להם יש ארוחות ילדים.
זה לא מפתיע אותי בכלל. תמיד אמרתי שככל שאתה נהיה יותר מבוגר,
אתה נהיה יותר אינפנטילי. ואולי מערכת העיקול שלהם, שספגה
כל-כך הרבה חיים, לא יכולה לעמוד בהרבה גופות בבת-אחת, אז הם
צריכים לאכול אותן קצת בכל פעם.
וכמובן, יש שם בובה של צעצוע של סיפור.
בשולחן שרחוק ממני, משפחה יושבת, אמא אבא ילד ילד ילדה, תמונה
כל-אמריקאית באמצע ישראל ערב המילניום, מחייכים, האמא לילד,
הילד לאבא והאבא לעובדת בת השבע-עשרה שבאה לנקות מגשים לידו.
החיוכים שלהם רחבים מאוד, לבנים מאוד. שיניים חדות שצחצחו
בקולגייט, או שלעסו אורביט כדי להלבין אותן.
אני משתמש באורביטל.
האבא, בשער הד-אנד-שולדרס שלו, אוכל ביג-מק, כנראה כדי לפצות
על חסכים מתחת לחגורה, והאמא אוכלת מק-רויאל. הילדים אוכלים
ארוחת ילדים, אבל הילדה לא אוכלת. ילדה לבנה, בהירה מאוד,
עיניים כהות מאוד ומבט עצוב.
אני כבר מתחיל לקוות, אבל אז היא צועקת, שהיא לא רוצה
מקדונלדס, היא רוצה בורגר קינג, כי שמה יש צעצועים של בת-הים
הקטנה. האמא שלה אומרת לה שלא נורא, פעם הבאה, אבל הילדה
ממשיכה לבכות והאמא שלה, שפתאום נראת מאוד עייפה, האמא שלה
המחייכת, אומרת לה בקול קטן וארסי לשתוק, או שהיא תיקח אותה
הביתה.
אלוהים, אני שונא אותם.
נער-מקדונלד עובר לידי עם מגש עמוס בשאריות הטבח שנערך שם
קודם, בחסות האישה המחומצנת.
אני מחייך אליו, שיתוף והבנה, אני שונא אותם והוא שונא אותם,
אני הייתי רוצה שכולם יסתלקו, וגם הוא.
מסיבות שונות, אבל למטרה זהה.
אני פותח את הווינסטון שקניתי קודם, קופסא חדשה ומבריקה, פס
אדום מסתובב ונפתח, נייר זהב נתלש בריבוע מושלם, יופי חי. אני
רוצה לעשן את כולה ביחד, לחנוק את כל האנשים האלה, לתת להם את
ההרגשה שלי. בחילה.
אני יכול לעבור שולחן, להיות יותר קרוב למשפחה, לילדים, להכחיד
את התופעה עם העשן הפאסיבי שלי, אבל מחליט שזה לא יהיה נחמד.
אולי, אם הם לא היו לוקחים מנות ילדים.
קשה לשנוא מישהו שאוהב את צעצוע של סיפור. אבל אני מתקרב לזה
מאוד.
סיגריה מורכבת מנייר, יערות גשם.
טבק שנקטף על-ידי פועלים מנוצלים.
פילטר סינטטי.
עשן, זיהום אוויר, מוות ומוות ומוות.
ואני עושה את הכל.
אבל זה עדיף על מה שכל האנשים שכאן עושים, בסניף הנוראי הזה.
זוג צעיר אוכל חתיכות עוף כתומות, שני בני גילי אוכלים ביג-מק,
שיניים בבשר, שיניים בגופה, שיניים בחייה לשעבר.
ערפדים. כולם ערפדים.
אני לא יכול לעמוד בזה יותר, אבל אני נשאר, מזין את השנאה שלי
לאנשים האלה, לאנשים בכלל, מגיע לנקודת רתיחה, לאט לאט מתקרב.
ריח של בשר שרוף, של שמן בוער, של שער חרוך, של עשרות אנשים
שעובדים ביחד כדי להפוך שאריות של פרה לאוכל, למה שמקבלים
בזכות האנושיות שבך, הזכות להרוג כי אתה יכול, חיות ואנשים,
אנשים ואנשים, ילדים וילדים, מוות ומוות ומוות, ואני לא רוצה
שום קשר לזה.
רוטב אלף-האיים, בשקית.
קטשופ, בשקית.
מיונז, בשקית.
בשר טחון, עפעפיים וסחוס ועצמות וטלפיים, בשקיות גדולות
שמגיעות בדלת-האחורית, ויוצאות מהדלפק בשקיות קטנות ועליזות עם
ציורים של סרטים וכוכבי קולנוע וילדים קטנים ומאושרים.
הכל כל-כך קטן. הכל כל-כך בלתי מורגש.
הכל חומק מתחת למסך ההדחקה הקולקטיבי, מתחת לפרסומות מלאות
באנשים יפים, חיוכים מלאי בשר, שומן במורד הסנטר של האישה
המחומצנת.
דיאט קולה ומאה גרם בשן טחון. דיאט קולה, ומק-רויאל, וצ'יפס
גדול ודיאט קולה, ואני שונא אותה, את הבחורה שמולי, כי אין לה
איך לברוח מהגוף שלה, מהרצונות שלה, מהרעב שלה, רק לקנות דיאט
קולה והמנה הכי גדולה של בשר שהיא יכולה לקנות בלי להרגיש באמת
פרה.
הדחקה, האשליה של יופי ורזון, מוות מצד אחד ושלמות מצד שני.
המשקל שלה לא ילך, והיא יודעת את זה, והיא עצובה, כי היא לא
תיראה כמו האנשים בפרסומות של מקדונלדס, מחייכים בשיני שלד
ובעצמות בולטות, והיא אוכלת כדי לא להיות עצובה, והיא קונה
דיאט קולה כי היא עוד לא איבדה תקווה להיות יום אחד שלד
מחייך.
חיוך מלא בשר.
השפלה.
פתאום אני מרגיש, שכל השנאה הזו, יש בה משהו לא נכון, לא הוגן,
אבל אני חושב על זה ומגיע למסקנה, שאם אני לא הייתי שונא אותה,
היא הייתה שונאת את עצמה ממילא.
עוד סיגריה.
ועוד סיגריה.
ואני עדיין בסניף הקטן והמגעיל הזה, של המייקרוסופט של תעשיית
המזון, הרוצח הגדול, אמן ואמן.
חיידק קטן של שפיות בתוך גידול של טירוף.
נקודת המבט שאף אחד לא חולק, העיניים שבוהקות בחשכה, הטורף
שהפך לצמחוני.
אנשים מתחלפים, הרשימה השחורה גדלה, ואני נהייה יותר ויותר
אדיש אליהם, ויותר ויותר רגיש לסבל של היצורים חסרי הישע
באמת.
כמו הילד הקטן שיושב מולי לבד, באמת לבד, עיניים כבויות,
דמעות שזולגות לבד.
אם לא הייתי כל-כך ברקע, הייתי קם לעזור לו, אבל אני רחוק
מדי.
או הבחורה שיושבת עם החבר שלה, רואה את חוסר העניין שלו
ונכנסת לחרדה מיואשת.
או האישה עם שלושת הילדים הצווחניים, שהייתה צריכה להיות
ציירת, אבל בחרה במשפחה, או משפחה בחרה אותה או משהו.
או אני, שרואה את כל האנשים האלה, אוכלים בשר, הורגים חיות,
מדוכאים בחיים הקטנים שלהם ומוציאים את זה על הפי-מילז.
אני לא יודע אם אני שונא אותם או אוהב אותם. רוצה להכאיב להם
או לעזור להם.
אולי האשמה היא בי, שכל מה שאני עושה זה להסתכל, ואני לא מגלה
להם את האמת.
שמה שחשוב זה לא פרסומות עם בובות ברבי מדברות, או החיוך
הנכון, או הגוף הנכון, או האדם הנכון להיות אתו.
בכלל לא.
מה שחשוב, זה מה שאתה אוכל.