מעל איזור התעשייה הנטוש
מדומם הלילה את מנועיו המכוכבים.
רק שלדות החלום עוד נעות
על גבי מסועי רפאים
בכוח פעימותיו של לב עקור;

אין זו ילדות להתפאר בה.
גיבוריך לא היו אלא פועלים קשי יום.
בצאתם את שערי המפעל
היו כתשלילי אדם
הנחשפים להבזקי אור אלימים.
פיסות עבר שאבדו.

שתוקים ורצוצים בסרבליהם
הם פולשים כעת
אל חדרי החושך שבמרתפי הגולגולת
צרים על זכרונו של מתעדם היחיד
במאבקם הנואש לזכות בנחלת זמן.


אבל אין אלה חיים הראויים להישכח.
עיניים אלה, גרורות ירח,
נדונו להנציח;
אצבעות אלו, הנוקשות בכבדות,
מקיזות עתה את יין העצב;
לב זה, שעקר משם, שעקר
הרי מעולם לא נרפא.