מחליף עוד מסכה, וזורק את הקודמת על המיטה. אני בכל מקרה ישן
על הרצפה כבר חודשים רבים. מחוץ לחלון יום בהיר של סוף הקיץ,
אבל רק מבעד לתריסים המוגפים.
"עוד רגע והאור יחזור" אני אומר לעצמי, מביט בנורה הכבויה אבל
מסתכל פנימה, לתוכי.
העיניים כואבות כבר מחוסר שינה. תחושת הזמן אובדת בין הקירות
הקודרים שמאיימים להסגר עליך בכל רגע.
מגשש באפלה למצוא את הדלת, אבל קצות האצבעות ביד שמאל כבר
איבדו תחושה. עתה הן מרגישות רק את המיתרים החלודים, עליהם הן
מסתדרות באקורד מינור עמום אבל לא פחות צורם, למרות שהאוזניים
מכוסות.
דרך סדקים בקירות נושפת רוח קרה בעורף ומעבירה צמרמורת בכל
הגוף. הצעיף שוכב אי-שם מחוץ להישג ידי.
החדר עפוף עשן, והידיים רועדות בכמיה לעוד מנה של ניקוטין. או
שמא זה רק ערפל?
אי-שם במרחק אני רואה נקודת אור. מרגיש בשרידי גלי החום,
שמתנדפים לפני שהם מגיעים אלי. מושיט ידיים אל האור, אבל לא
מגיע. והוא מתחיל לדעוך. כמוני.
קול נשי רך מסב את תשומת ליבי. אני מסיר את המבט מהספר החדש
שבידי, ורואה נערה עדינה עומדת מול המיטה הרחבה שלי, במרכז חדר
מואר וחמים. הדלת המעוטרת פתוחה לרווחה ומבעד לדלתות הזכוכית
של המרפסת אני רואה יום בהיר של סוף הקיץ, ממרומי דירת
הפנטהאוז. הנערה נושקת לי וממשיכה בדרכה לחדר האמבטיה.
ואני מחזיר את עיניי לספר, ואת מבטי כלפי פנים. החדר האפל עוד
שם. קטן מספיק כדי לשכון כולו בתוכי, כשאני מרגיש כל כך קטן
בחדרי.