ביום שישי אחד, לא מאוד מזמן, יצאתי מהבית עם כלב אחד קשור
לחגורה, והחלטה נחושה בלב לפנק את עצמי לכבוד סוף השבוע
בתקליטור חדש ונעים. בצעד קל גמעתי את המדרגות שתיים שתיים
בדילוגים ילדותיים, מנסה להדביק את הקצב של העכברוש הזריז
והחמוד שלי שהצליח לשמור על הרצועה המתארכת מתוחה לאורך כל
הזמן הזה.
הרחוב חיבק אותי בחמימות מהולה בלחות תל אביבית לא מוגזמת
מידי, כזו של ימים אחרונים של הקיץ שמנסה עדיין להוכיח שהוא לא
וויתר, ועוד כוחו במותניו. המכוניות נסעו לאיטן ברחוב ההומה
בימים רגילים, צפצופים צורמים לא נשמעו, והציפורים נתנו קולן
בשיר שלשם שינוי אפשר היה גם לשמוע.
קבצן הקבע של צומת הרחובות אליה הגעתי היה בשלבי התעוררות
ראשוניים, עדדין מכורבל בפינת הקרטון הגדול שפרס, נתן בי מבט
ארוך, מרגל אל ראש, מנסה להעריך את פוטנציאל הממון הנזיל שבי.
הכפכפים הבלויים, החולצה הגזורה והכלב המרוט שלי הביאוהו כולם
יחדיו למסקנה המושכלת שאין ממש טעם בשירבוב היד עם הפחית
המצלצלת, וטוב בהרבה יהיה לנסות ולגנוב עוד דקות של שינה לפני
שהשמש תשנה את הזווית ותחמם אותו בצורה ישירה.
שיא הגובה של הרחוב נמצא בהישג רגל, ועוד רגע קט יצוץ ויעלה
בפני במלוא פארו פס הים הכחלחל, פס השלווה והרוגע היפה בעולם.
לא אוקינוס, אבל שלי, ולכן הוא הטוב ביותר. ריח מאפה קל עולה
באפי, מזכיר לי שעלי לרפד בדבר מה את דפנות קיבתי הריקה מזה
חצי יממה. תכניות ממלאות את ראשי בעודי מתקרב אל חנות הצלילים
הגדולה, איפה ומה כדאי לאכול ולשתות, ולפני או אחרי שאשמע בפעם
הראשונה את האלבום, ועם מי.
והחנות סגורה, כי שבת היום.