אתה לא אומר כלום.
אולי גם לא מנסה להסתיר, אני רואה. את הכוסות היבשות האלה שבהן
אתה שם את העיניים שלך מדיי יום. ובלילה מחזיר, מתיק את דמויי
הגדרות האלה וכאילו מבקש שמישהו רק יראה. או ירגיש, בייאוש הלח
הזה שאתה תולה בערפל על חבלים של כביסה שחורה ושלג.
אתה נאבד בשמיכה הגדולה הזו, מסתיר את עצמך מעננים ואני רק
מנסה להראות לך שהגשם שוטף כאב. בורות נפערים בתוכך ואני עוקבת
אחריך אל תהומות יבשים מדיי. והכל יותר כואב ככה.
ולא כואב לבד.
סבלותיך טובעים ואתה צף מהריקנות שסיגלת לעצמך ואני רק מנסה
למלאות אותך בחיוכים (וגם הם ייבלו).



ואני רואה.
מבטיחה לך שאני רואה.
אני פשוט נאבדת בין כל החללים הריקים שנותרו ממה שהקאת מעצמך
ולא יודעת איך לקחת את הכל אליי ולברוח מהר-מהר לפני שאספיק
להכאיב לך.