זה כאילו שכל הגשם הכבד הזה הוא כל הדמעות ששמרת במשך כל הקיץ
ועכשיו הכל נופל. פתאום.
את שומעת את הדפיקות האלה בחלון, העצב קורא לך, שתחזרי וסוף
סוף יהיה מי שיחבק אותך. יטביע את כל מה שטוב בכל השלוליות
המרקיבות ויחדור עמוק לוורידים שלך.
יחפש את המקום שלו בך ויגלה שכולך מקדש בשבילו, והוא בוחר
להשתקע בכל הפינות.
ואת לא מתלוננת, זו הרי את ששורפת לעצמך את הלשון, בתה ובדברים
אחרים, כשקר. וכבר לא מפתיע שהעצב חוזר לביקור. לוקח את כל
המגדלים שבנית ומחזיר פירורים שאף אחד לא צריך. ואת בונה אותם
מחדש, ודורכת עליהם רק כדי לא לראות שהצלחת.

ושקט עכשיו.
אין כבר גשם שיבלע לתוכו את הקולות שמגבילים אותך. והעצב הלך,
השאיר אחריו ריקנות גדולה כלכך עד כי אפילו עוד החסרה של מנות
מציאות לא תמלא את הריק הגדול שלא מסתגל לכלום.

את עוד תמותי
ממנת יתר של מציאות
אם רק תתפכחי לרגע.