השעה מאוחרת העיינים נפוחות, נשארתי עם עצמי בחדר לבד.
אני לובשת חולצה שלוחצת אותי בחזה בעדינות מעצבנת.
חולצה שאומרת יותר ממה שהתכוונתי לאנשים רעים.

כל כך הרבה עשיתי שמרגיש כמו כלום.
שוב אני חוזרת לאותו החדר עם אותו התסכול,ואותו הכשלון.
רק האדישות התחזקה.
כבר לא אכפת לי שמחר יהיה קשה, כבר לא אכפת לי שעשיתי עוד
שטות.
אומרת לעצמי שאם ככה זה קרה ככה זה היה צריך לקרות.
בהרבה אנשים פגעתי בדרך, הרבה אנשים פגעו בי
לאן מגיעים בסוף? מה מבינים.

יושבת כאן ותוהה.
כמעט שכבתי איתך.
כמעט היתי עכשיו כל כך מצטערת,בנתיים זאת ריקנות ואני לא יכולה
לומר כל מה שאני חושבת כי אתה לא תעלם.
תשאר אדיוט מולי.
אשאר טיפשה לידך.

כמעט שהיתי עכשיו כל כך מצטערת.
החיים השקטים שלי עלו על שרטון.
מצאתי את עצמי מסתובבת עם סכין מלא בדם,
פוגעת בכל האנשים שאני אוהבת.
בתנועה בלתי נשלטת במבט אומלל.
ממלמלת שזאת לא אשמתי.
שככה זה צריך להיות.
אבל מה זה משנה שאני צודקת.
הם עדיין נפגעים.
וההגיון והצדק לא עושים את הפצעים פחות כואבים.

צעקתי שאין לי רצון להיות חלק מן השלווה המשעממת.
כנראה שרב החובל של ליבי הקשיב היטב.
כי הוא שלח אותי למסעות רחוקים.

לארצות של בגידות, לשמיים אחרים.
לניחוח אחר של ערב מסתורי
למתח ומחשבות אינסופיות.
לתחושות משתנות,לאדמה שמתערערת.
רחוקה מלהיות קרובה לאהובי.

אני יושבת בחדר והעיניים דומעות.
איפה צדקתי ומאיפה מתחילות הטעויות.