ריחם של בשמים, אפטרשייב וקרמים מתערבב בריחם של סיגריות,
נרגילות, זיעה. עשרות אנשים רוקדים. עשן אינסופי. צפיפות.
ידיים נזרקות לצדדים, רגליים מכות ברצפה, הגוף מתנתק מן הנשמה
ונע לקצב המוזיקה העברית הטהורה, פיות צועקים את מילות השירים,
מבטים מתחלפים בין מכירים וזרים, נעים על פני החלל בחיפוש אחר
חיזור אופטימלי או דמויות מן העבר.  
אי שם בקצהו האחר של החדר נדמה שהיא רואה אותו, והנה הוא מוסתר
לרגע ע"י חבריו, כשנגלה שוב לעיניה מתגלה אדם זר. מקסם שווא.
התשיעי, או אולי עשירי לערב זה.  מדוע שתחפש אחריו במבטיה? היא
רוצה אותו מחוץ לחייה, אז מדוע התחושה שהיא צריכה את מגעו על
גופה? לצידה רוקד זוג באינטימיות לא ראויה לדעתה, היא מביטה
בהם, חלקית בסלידה, חלקית בקנאה, הייתה רוצה את האומץ שלהם,
אולי את החופשיות שהם משדרים, לא הייתה עושה זאת בפומבי
בוודאי, אבל לרקוד כך בחדרי חדרים, בתיאום מושלם וחושניות עזה
כל כך, הלוואי והייתה מעזה.
והנה במרחק מה ממנה רוקד בחור נאה, סביר להניח שהוא בן גילה,
אולי מבוגר ממנה במעט, חיוך מקסים, עיניים בורקות, מחפשת את
מבטו אשר חולף על פניה וממשיך הלאה ממנה. המוזיקה מתחלפת, והיא
נותנת לעצמה לשפוך את חששות היומיום החוצה מגופה בהתחברות
טוטאלית אליה. היא מתאימה את תנועותיה לאלו של חברתה, מחייכת
אליה, נזכרת כמה נפלא להיות פה, בארץ שלה, עם חברותיה, עם
עצמה.
ידה נתפסת בידו של בחור. היא מנסה להתחמק, אך מתקשה. מסתובבת.
שתי שניות של הבנה. היא קופצת עליו בחיבוק. מאושרת לפגוש עוד
אחד ממכריה. התגעגעה אליו. ובעיקר למה שהוא מסמל. הקבוצה
שהשתייכה אליה, פעם שעברה שרקדו באותו אולם, היא שכחה את
העשייה, את המטרה, והתחברה לישראליות שלה, איתו, עם האחרים,
בריקודים סוערים וזעקת המילים, אשר הסוו את המחשבה שחלקו כולם
"הביתה!!!".  
חברתה מושכת אותה אחריה, מפלסות דרך אל פיסת רחבה פנויה לרקוד
בה, היא בוחנת את פני העוברים למולה, מי מהם היא מכירה, מי מהם
היא מעוניינת להכיר, בני גילה ממלאים את המקום, והיא מאושרת,
שמחה לגלות שיש כל כך הרבה דגים בים, זמן רב מדי שחתה בתוך
שוחה קטנטנה.
הן יוצאות אל "האוויר הצח", אל ריחות האלכוהול והסיגריות,
חברתה מזמינה משקה בעוד היא מתירה לרגליה רגע של מנוחה, נשענת
כנגד עמוד, מרוקנת ראשה ממחשבות.
"נעים מאוד" לא ראתה אותו מגיע, לא הספיקה להקים חומות הגנה.
"נעים מאוד" היא משיבה. מחליפים שמות, מחמאות סמליות, הבלים.
היא כבר מתכננת את משפט הסגירה של השיחה שנכפתה עליה, כשהוא
נהיה ישיר ומציע לה לרקוד. ברקע מתחיל שיר קצבי, וחברתה מאחור
מסמנת לה "יאללה, למה לא?", היא נותנת לו את ידה והוא מוביל
אותה בחזרה אל ההמון המרקד. שניים, שלושה שירים, מביטה בו,
באחרים, מחפשת אחר חברתה, בוחנת אותו, הוא לא הטעם שלה, אבל אף
בחור שנכנס לחייה לא היה באמת הטעם שלה. לבסוף חברתה מופיעה,
היא נפרדת ממנו בחיוך ונעלמת  איתה  אל  החדר  השני.
הערב ארוך, הרגליים כואבות, המוזיקה ממשיכה לזרום בעצמות,
המחשבות באות והולכות, עבר, הווה, עתיד, חששות, שאיפות.
העייפות מכריעה אותן והן עוזבות. רגע לפני היציאה, הוא מופיע
שוב  למולה, "אפשר להיות חצוף ולבקש את המספר שלך?", היא נותנת
את המספר ומאחלת לו לילה טוב. נושקת על לחיו ועוזבת.   בדרכה
לביתה מסכמת, בינה לבין עצמה, שהיה ערב מוצלח. הבחור בהחלט
שיפר את הרגשתה.        עד כמה התגעגעה למסיבה ישראלית ראויה.