רציתי לכתוב לך משהו.
קטן, אבל שיהיה עם משמעות.
שיגרום לך לחייך, או אולי, שיכווץ לך את הלב,
אבל רק קצת, בלי לפגוע באמת.
שיגרום לך לחשוב עליי, אבל עמוק כזה,
שתשים לב לדברים קטנים, בלי שאני אכוון אותך.
רציתי לכתוב לך, כי כשאתה לידי ממש קרוב,
קצת קשה לי לדבר.
אז ישבתי בספסל, בחוץ במגרש, וכתבתי.
ובהתחלה המילים לא ממש יצאו לי, וזה היה מקושקש כזה, אפילו
שהדף היה יפה, ושילמתי עליו 4.90.
אבל אז נזכרתי ב"פעם",
כשחיבקת אותי סתם ככה, וכשאמרת שאתה תמיד תאהב אותי, ושזה לא
משנה מה אנשים אחרים אומרים,
וכששכבנו מחובקים על הספה, קרוב קרוב, והרגשתי את הלב שלך,
קרוב קרוב.
וכשדיברנו שעה בטלפון, ואכלנו ביחד שוקולד, חצי-חצי.
וכשליטפת לי את השיער, וכשהיינו בים.
ואז המילים זרמו ממני מצוין.
אבל בדיוק כשחשבתי אם לכתוב שזה ממני, או שאולי תבין לבד,
בדיוק עברת שם ליד, מחבק אותה, כמו שאתה תמיד מחבק אותי.
אז קימצ'צ'תי את הדף שעלה לי 4.90, וזרקתי לפח.
ואז קניתי מסטיק בחצי שקל, וקניתי דווקא תות.
דווקא כי אתה ממש לא אוהב,
ואני ממש כן. |