הוא תמיד רצה לעוף כמו הרוח. הם תמיד אמרו לו "שב. בסוף תתקל
במשהו". כך עברו להם חייו. להבה שכבתה מהר.
הוא תמיד רצה לרוץ, להגיע עד סוף המנהרה, לנצח את הסיכויים
ולהיות כמו כולם. אז הם אמרו לו "תזהר! אולי עוד תיפגע".
כשהוא נולד, הוא לא ידע למה הוא נכנס. האם לאור בוהק, או לחושך
מחסל. אף אחד לא עדכן אותו שכל צעד בחיים מסוכן, למרות ששמרו
עליו כמו על העיניים, כמו על הדבר היקר ביותר. הוא עדיין לא
יספיק לעשות הכול. לא יספיק לרצות את הכול. לא יספיק לטעום את
טעם החיים. אם הטעם מתוק. אם הטעם אחר.
תום נולד ביום הארוך ביותר בשנה. לקח לו המון זמן להיוולד אבל
הוא יצא כמו גדול.
כשתום היה ילד קטן, הוא היה נוהג לשחק בלגו, לראות טלוויזיה,
להשתעשע כמו ילד רגיל עם המים. הוא אהב לפוצץ בלונים. לנפח את
הלחיים שלו עד שכמעט נגמר האוויר. פעם אחת באמת נגמר לו
האוויר, אבל את זה לא הייתה בעיה לסדר. זה לא כמו פעמים אחרות
שבגלל עקיצה, פריחה או מיגרנה מעייפת, הוא היה צריך להיות עייף
לימים שלמים, שבועות, חודשים.
תום אהב ללמוד. הוא היה טוב בכל דבר. מתמטיקה, היסטוריה,
תנ"ך... אפילו היה נותן שיעורים פרטיים לילדים אחרים. לילדים
רגילים. אבל לא היו לו הרבה חברים. הרבה התרחקו ממנו. ילד
מוזר, תמיד לא מגיע לבית ספר. ככה היה לו הרבה זמן ללמוד.
הרבה ילדים פחדו ממנו. תמיד בצד בגללם. ההורים אמרו שאם יהיו
לידו אולי גם הם יהיו כמוהו. מחשבה איומה.
כשתום נפצע פעם אחת, וידו דיממה, אף אחד לא רצה לעזור לו.
אפילו המורה. וכשמישהו כבר רצה, באו ואמרו לו: "תזהר! אולי עוד
תיפגע".
כך חי לו תום, בין עצב לעצב, כשהדקות היפות היו דקות החלום.
הזמן בו הוא יכל לעוף כמו הרוח ולהגיע לכל מקום שרצה.
היו לו שאיפות, כמו לכל אחד אחר. הוא רצה להצליח, לבנות משהו
מיוחד, להיות מוקף באנשים.
בסוף הוא הצליח. הוא אהב לשתות, אבל כאמור הוא היה אחר. כשכולם
שתו שוקו, הוא אהב קוקטילים. וכשכולם שתו את קוקטילים, טקילה,
הוא עדיין היה שונה.
תום היה אופטימי. גם כשצל המוות היה במרחק לא ידוע. מרחק חסר
יכולת לגעת. מרחק שלא רוצים לגעת, אבל מהצד האחר, חשים אותו כל
דקה. חוץ מדקות החלום. דקות השקט.
מי רוצה להיות באמצע? שאלו פתאום בקול רם. כולם הצביעו ובסוף
הוא נבחר. מחאו לו כפיים, והוא לא הבין למה. זה בטח כי כולם
כבר בוגרים יותר, מבינים יותר, אכפת להם יותר. אחר כך הוא כבר
נהייה כמו כולם. סוף סוף הוא נהייה מקובל. נהייה שייך להם.
נהייה חלק מהילדים הרגילים. כבר לא פחדו להחזיק לו את היד. הוא
לעולם לא הבין.
אבל לפני שיספיק לטעום את הטעם, הוא נפטר.
בלוויה, כשסבא וסבתא שלו אמרו עליו - האידס לקח אותו ואת הוריו
מאתנו, כולם הסתכלו והרגישו את האוויר הקר מלטף את פניהם.
פתאום משהו נשבר. איזה כוס עם משקה מוזר. ואז ירד גשם, והעלים
ריחפו מעל לראשים, והחול התרוצץ בצדדים ולהבות של נרות זיכרון
כבו.
הם עמדו בסוף המנהרה, לחכות לו שיגיע. הם הרגישו את הרוח עפה
דרכם.
בסוף הוא נתקל במשהו.