כבר כמה זמן שאני מתגעגעת לאביבה. לשקט שלה, לאיך שהיינו
יושבות ביחד. שהכרנו, אז זה היה כבר שהייתי הרבה זמן פה
בפנימייה ופתאום ראיתי אותה, את אביבה, את הילדה הקטנה הזאת.
היא הסתכלה בעיניים גדולות אז זרקתי לה "מה את תוקעת מבטים?"
כזה. בחיי שעכשיו אני מצטערת על ה"מה את תוקעת מבטים?" אבל זה
היה בדיוק אחרי שרבתי עם המדריכה ובכלל ושוב אמרו לי שיעיפו
אותי לכל הרוחות אם אני אבלבל להם את המוח. אמרתי להם שהם
יכולים להכנס לי לתחת. אז בכזה מצברוח אביבה תפסה אותי. כי אם
לא הייתי רבה עם המדריכה וכל זה אז בטוח שלא הייתי פותחת ככה
את הפה למה אביבה היא נראית כזאת ילדה טובה. הייתי מנסה לעזור
לה ושואלת "איך קוראים לך?" ו"מאיפה את?" וכל זה ומובילה אותה
לכיתה כמו גדולה. אבל אני, שאני במצברוח מחורבן אז אפילו ככה
על אביבה אני צעקתי. והיא סתם המשיכה להסתכל עלי ככה ולחייך אז
כבר כל העצבים ככה קפצו לי שדחפתי אותה לרצפה ורצתי משם.
מעניין מה היא חשבה עלי אז, אביבה, על הילדה המשוגעת שדוחפת לה
קללות ומכות על היום הראשון של בפנימייה. כאילו שכבר ככה לא
קשה מספיק.

באמת, שאני חושבת על זה עכשיו, כזאת מגעילה הייתי בתקופה הזאת
שבא לי להכניס לעצמי איזו סטירה. אבל היא אף פעם את הפה שלה לא
פתחה עלי. כי כזאת היא הייתה, אביבה, מה שלא עשית לה היא הייתה
מחייכת. הפנימייה תמיד הייתה מקום עם ילדים דפוקים בראש כמוני.
גם אביבה הייתה דפוקה בראש, אבל אחרת היא הייתה דפוקה. עליה
בכלל לא הייתם רואים את זה שהיא לא בסדר, לא כמו עלי, שסילקו
אותי מכל מקום אפשרי בערך ממתי שהתחלתי ללכת. אצל אביבה לאט
לאט אתה מגלה כמה שהיא לא בסדר בראש הילדה הזאת, בראש ובלב.
ואני שהייתי החברה היחידה שלה בפנימייה אז אפילו אני לא ידעתי
את כל הסודות שלה והבורות העמוקים האלה שהיו לה בנשמה. למה שכל
אחד, אם הוא מגיע לפנימייה אז יש לו סיבה למה הוא שם. גם אם
הוא נראה בסדר מבחוץ, כמו אביבה.

זה החיוך שלה, אני אגיד לכם,שחיבר ביננו. הוא שבר לי את הלב
החיוך הזה שלה. זה היה פעם אחת אחרי שסיימנו את השיעורים אז
עמדתי בחוץ והסתכלתי על השמיים ופתאום אני מרגישה מישהו נעמד
לידי. מה אכפת לי? המשכתי לעמוד שם והיא, זאת הייתה אביבה,
עמדה גם כן והסתכלה למעלה. אני זוכרת, היא נעמדה כל כך קרוב
אלי שכבר השערות הארוכות שלה נגעו לי בכתף. התחלתי להרגיש לא
נוח מהקרבה שלה כי מה נראה לה? מה אני חברה שלה? ואז היא
התחילה לדבר, לא אלי. לשמיים. לכוכבים. וזאת פעם ראשונה ששמעתי
את הקול שלה. היא דברה ודברה ולי לא היה מושג מה נסגר עם
הבחורה המוזרה הזאת וכשהיא הסתובבה סוף סוף והלכה היא הסתכלה
עלי ואני ראיתי את החיוך הזה שלה, שכבר סיפרתי, וידעתי שאין,
זהו, עד הכוכבים אני מביאה אותה כדי שיהיה לה נוח לדבר איתם.
מאז הלילה הזה אז כבר היינו חברות הכי טובות ויותר לא דיברתי
אליה לא יפה אף פעם. על כל אחת במקום המחורבן הזה הייתי פותחת
את הפה כמו כלום, רק לאביבה כמו סוכר הייתי מתנהגת. שומרת עליה
מכולם הייתי.

בלילה, בפנימייה, היא הייתה נכנסת לחדר שלי, בשקט כל כך של
ידעתי איך. אף אחד לא היה לו סיכוי לשמוע את אביבה הולכת. וככה
בלילה אנחנו היינו ישנות ביחד. כמעט כל לילה ואף אחד לא ידע.
אבל הכי מצחיק זה איך היינו ישנות כי היינו ישנות ככה מוזר
שהיא הייתה שמה את האגודל שלי בפה שלה ואני את האגודל שלה בפה
שלי. וזה היה טוב לישון ככה עם אביבה והיא הרגישה טוב וגם אני.
אבל לילה אחד פתאום נכנסה לחדר מדריכה בזמן שאנחנו היינו ישנות
ככה וישר הרימה צעקות כאילו מה היא רואה. אביבה חייכה ואני
קמתי עליה ופתחתי כזה פה שהיא לא ידעה מה קורה איתה וצעקתי
עליה ש"איך את מעזה להכנס לחדר שלי?" ו"תעופי לי מהעיניים"
ו"מה את חושבת לעצמך?" וכאלה. זה הביא לי הרבה צרות הסיפור הזה
של איך שצעקתי שם אבל זה היה שווה את החיוך של אביבה.

בכלל הם נורא נבהלו מהקטע הזה שם בפנימייה. של הלישון עם
האגודל בפה והכל. אני ואביבה נורא צחקנו מזה כי אמרנו הנה הם
חושבים שאנחנו איזה לסביות. ולא היינו בכלל. כאלה מטומטמים הם
היו. כאלה מטומטמים שהם אמרו שחבל לנו על הזמן אם הם מוצאים
אותנו ישנות שוב ביחד ושהפעם אני באמת אגמור כאן. לא שהיה לי
אכפת בכלל ממה שהם אומרים אבל הם השגיחו על החדר של אביבה שלא
תצא בלילה ואני, אני לא רציתי שהיא תסתבך ושיסלקו אותה למה מי
יודע מה יקרה לה אם יחזירו אותה הביתה. וכמה שלא היו לי חברות
טובות ויהיו אחרי אביבה, לאף אחת אני לא אצליח להסביר את זה,
למה זה היה טוב לישון ככה, למה בזמן שהייתי עם אביבה הייתי
מרגישה הכי בטוחה ורגועה.

אביבה, היא בכלל הייתה ילדה מיוחדת נורא. לפעמים היא הייתה
מדברת על שטויות כאלה שאלוהים יודע מאיפה היא הוציאה אותם, אז
שתינו היינו נוראה צוחקות ותכף היא הייתה מתחילה לבכות ואומרת
שאף אחד לא אוהב אותה וגם אין בשביל מה לחיות וכאלה. הייתי
מחבקת אותה ומלטפת את השערות ומרגיעה ואומרת לה "איזה שטויות
שאת מדברת. בטח שאוהבים, מה, אני אוהבת אותך. יותר מהכל אני
אוהבת אותך" אז היא הייתה מחייכת ומפסיקה תכף לבכות אבל רק כדי
לשמח אותי היא הייתה מפסיקה לבכות, ואני ידעתי את זה שרק
בשבילי אבל גם ככה היה יותר טוב. שלא תחשוב על הדברים האלה
שעצוב לה. עד שהעיניים יצאו לה היא הייתה מסתכלת בשמיים ואני
יושבת כמו מטומטמת ולא מבינה מה כבר היא יכולה לראות שם שכל כך
מעניין.

אבל בסוף כלום לא עזר למה שהכל היה יותר מדי בשביל אביבה
והשמיים היו רחבים מדי ויותר מדי כוכבים. ושמצאו אותה אז אפילו
כבר לא יכולתי לכעוס. זאת הייתה תקופה לא טובה בשבילי אחרי
שהיא הלכה. וכל כמה שישבתי לבד בחד וחשבתי על אביבה המון
ועדיין כל מה שאני יכולה לזכור זה כמה שזה קרע לי את הלב
לדמיין אותה ישנה לה ככה לבד במיטה שלה. מי יודע מה היא עשתה
שלא הייתי שם? אולי היא שמה את האגודל שלה בפה בזמן שהיא ישנה.