"אני בוכה לך
אני בוכה לעצמי
על מי שאתה או על מי שאני
מחפשת מגע שימלא אותי..."

כמה מכתבים כתבתי לך בלי שתדע שהם היו
מיועדים לך? בלי שתדע שזו אני.

נשארתי לבד במערכה, אולי בעצם אף פעם
לא היית איתי.

לא מסוגלת להיפרד ממך סופית. לא מסוגלת
לנתק איתך קשר, אפילו לתקופה קצרה.
לא יכולה לראות את היום עובר בלעדיך.
הוא עובר בלעדיך, אבל אתה במחשבות שלי,
אתה לא מבין אפילו עד כמה.
לא מסוגלת לנתק, למרות שאני יודעת שזה
הדבר הנכון בשבילי!
אני עייפה, עייפות נפשית.
רק בימים האחרונים עיקלתי מה שקורה פה,
או יותר נכון מה שקרה. איך קרה.
את רצף האירועים. איך נתתי לליבי
להיפתח אליך כך, איך אני חשופה בפניך.
חדרת לתוכי בכל מובן שאפשר, נתת לי
להרגיש מה זו אהבה. נתת לי להרגיש משהו שאינני יכולה לתאר,
רק חבל שאני לא נתתי לך את זה בחזרה.
אומר שאתה אוהב אותי, אף פעם לא אבין באיזה מובן.
מרגישה חלשה, מרגישה שנמאס לי מכל
המצב ולא מסוגלת להגיד ביי.
זה לא שאני אוהבת לסבול, זה פשוט הלב.
הוא לא רוצה להתמודד עם הידיעה
שלא תהיה שלי לעולם.
ועכשיו אני אמורה לעבור הלאה.
לתת לזמן לעשות את שלו, ובינתיים אמורה
להתמודד עם המחשבות, הזיכרונות ואהבתי
אליך שלעולם לא תרגיש אותה.