(נכתב כחלק מיומן מסע בפולין)

השעה עכשיו 2 לפנות בוקר ואני פשוט בוכה. אני לא יודעת למה
ואני מנסה להבין. אלוהים שלי. אני חייבת להבין מי זה. האמונה
שלי אליו באה כמובן מאיליו כל השנים, ואולי מנוחות. נורא נוח
לדעת שיש מישהו שדואג לי למעלה. הכי נוח לדעת שלא הכל תלוי בי.
אבל איך אני יכולה להאמין לו אחרי כל מה שראיתי בימים
האחרונים? ערים שלמות שקהילה שלמה נמחקה מהן, מחנות השמדה- צמד
מילים מוכר ומזעזע, לחשוב על המשמעות. מחנות שהוקמו למטרת
השמדה ורצח. איפה האנושיות? איפה אלוהים? אני צריכה את אלוהים
שלי. אני צריכה להאמין במשהו. אני צריכה נחמה. אני חייבת לדעת
שדואגים לי למעלה. אני פחדנית. אלוהים שלי, אני מאמינה שאתה
קיים, אני פשוט צריכה למצוא איפה. אני פשוט צריכה להבין את
המשמעות שלך כלפיי. אני צריכה להבין מי אתה ואיך נתת שכל זה
יקרה. אני צריכה שתשמור עליי. כי אני מפחדת למות ואני מפחדת
שלא יאהבו אותי ואני מפחדת עד מוות מהמשפט "רבותי ההיסטוריה
חוזרת" ואני צריכה שתבטיח לי שזה לא יקרה שוב. שכל הזוועות
האלה לא יחזרו. בבקשה תבטיח לי אלוהים שלי כי אני יודעת שאתה
קיים ואני עדיין מאמינה, למרות הכל. וזה אומר המון. זה אומר
שבשבילי אתה קיים.