הרופאים קראו לזה התבגרות מינית מוקדמת.
בגיל 12, כבר הייתה לו כרס קטנה ושערות בכל הגוף. הוא היה
גבוה וחזק בהרבה מבני גילו. זה לא עזר לביטחון העצמי הנמוך
שגם ככה היה לו. אז ההורים שלחו אותו כל יום רביעי לפסיכולוג
אחר הצהריים. הקיץ הזה הוא עבר דירה לעיר חדשה.

אותה הוא הכיר בסוף כיתה ו', כלומר כבר בחופש הגדול. שניהם
עמדו לפני המעבר לתיכון ומכיוון שהיה חדש בעיר צירפו אותו
לכיתה שלה לשיעורי ההכנה לכיתה ז'.
הוא התאהב בה מיידית.

הייתה לו בעיה כזאת, הוא לא הצליח לדבר עם אנשים. זה לא שהוא
היה מפגר שכלית, אבל הוא מעולם לא ידע כיצד לגשת לאנשים. היה
מסתגר בתוך עצמו, בהפסקות שכן נכח בבית הספר היה יושב לבד מול
הקיר ומשחק עם אבנים.

בסוף היום היה משנה טיפה את הדרך הקצרה והמהירה לבית שלו כדי
לעקוב אחריה לביתה. אין דבר שהוא רצה יותר מללכת לידה, שתבחין
בו, הוא כל כך רצה להרגיש פעם אחת שהחיוך שלה מופנה אליו.

בדיוק כשיוצאים מן האי תנועה עם הדשא והספסלים ועוברים את
הכביש היא הייתה מקצרת את הדרך בשביל צר שעבר בין 2 זוגות של
בניינים.הבניין   הימני האחורי היה נטוש וכן גם הבית הקטן,
שליד הפתח ההרוס שלו, לידו עברה ממש קרוב. ככה בחום הקיץ
הנורא 3 פעמים בשבוע היה עוכב אחריה עד שנכנסה לבניין שלה משם
היה ממשיך ישר לבניין שלו.

אחרי 5 שבועות של חופש הוא החליט סוף סוף לעשות צעד, פעם
ראשונה בחיים שלו שהוא הולך ללכת ליד בנאדם בכוונה. הוא לא
החליט עדיין אם יש לו אומץ גם לפנות אליה או להסתכל עליה. הוא
נורא התרגש כל היום בבית הספר עד כדי כך שלא יצא לפינת האבנים
שלו בהפסקה, רק ישב ובהה באודם המרצד של בקבוק הפטל שלו על
פני הנכנסים והיוצאים מן הכתה.

מיד אחרי הפארק, הוא הסתכל טוב טוב שאין איש שהוא מכיר,
למרות
שגם ככה לא הכיר איש בעיר הזאת והחל להחיש את צעדיו על מנת
להשיג אותה. ממש ליד הבית שמאחורי הבית ההרוס היה מונח בלוק
שבור על המדרכה, אך הוא לא שם לב אליו. עם צעדיו המהירים הוא
כמעט והתייצב לידה כאשר רגלו השמאלית נתקלה בבלוק, מעוצמת
הפגיעה גופה העדין נזרק לתוך החדר ההרוס והוא עליה. בהתחלה הם
עוד קמו והחלו להסתדר, אך היא זזה יותר מדי וזה הלחיץ אותו.
הוא בסך הכל רצה לבקש ממנה להיות שקטה ורגועה יותר אך יצא לו
להצמיד אותה אל הקיר. הוא לא ידע שגוף של אדם כזה חמים ונעים.
פתאום הוא לא רצה דבר אחר חוץ מלגלות את גופה.

עד סוף כיתה ט' הם למדו באותה הכיתה. עד סוף כיתה ט' לפחות
פעם בשבוע הוא נתקל בה ליד הבית ההרוס שבקצה השביל. בהתחלה
היא ניסתה להתנגד מספר פעמים אבל היא כבר קיבלה את זה בהכנעה.
הוא כבר לא היה צריך ללחוץ על עורפה כדי שתמצוץ לו. היא עשתה
זאת לבד, בהכנעה.

הוא ידע שהיא עובדת בחווה העירונית והחל בעצמו להתנדב שם.
הוא
מעולם לא ממש אהב סוסים. אך היה שם בשבילה. בפגישה שלהם אחת
לשבוע היא הייתה נותנת לו לעשות בה ככל העולה על רוחו. לה היה
חשוב רק שהוא מעולם לא הפריע לה לדבר. היא כל כך הייתה זקוקה
למי שיקשיב לה שלא איכפת היה לה לתת את גופה בשביל זה. הוא לא
היה צריך לשאול למה התכוונה כשאמרה "הסוסים לעולם לא יפגעו בי
בכוונה".

בסוף כיתה ט' נפרדו דרכיהם כאשר התחיל ללמוד בכפר סילבר, אך
הוא מעולם לא שכח אותה. מעולם לא סלח לעצמו. לא משנה כמה הוא
ניסה לתרץ לעצמו שהיא לא התנגדה כי היא בעצם רצתה זאת כמוהו,
הוא ידע שלמעשה הוא התעלל בה מינית (זאת הוא הבין רק בסוף
כיתה יב').

כשהתגייס להנדסה קרבית היה נדמה לו כי ראה אותה כל ראשון
בבוקר עולה על האוטובוס לת"א בעודו מחכה לזה של באר שבע.
כשהבחין פעם אחת בשמה כתוב על תיקיית דובר צה"ל מהודרת הבין
שזאת אכן היא.

באותו סופ"ש הלך לבד לרחבה מאחורי הבונקר בבסיס, ישב על אבן,
החזיק את הרובה בין האדמה לסנטרו וירה אחד בבודדת.