סיפורנו מתחיל כשהייתה איה הקטנה בת 16. באותו יום שני החם,
לאחר שבועות של חוסר מעש, השתלט עליה השעמום סופית. בלי חברות
לא באמת היה לה מה לעשות כל החופש הגדול לבד ולכן הייתה
מסתובבת לבדה רוב היום, מנהלת שיחות עם עצמה. באותו היום נוסף
לו לשעמום גם דכדוך כזה של שמש יוקדת. דכדוך שיעבור רק עם
חיבוק משפחתי חם ואוהב. אז היא הלכה להציק קצת לאביה.
אביה, שהיה סופר, ישב לבדו מול שולחן העבודה, בחדר שעיצב
במיוחד כדי שיקל עליו לכתוב. דמיינו לכם חדר ענק, מלא חלונות
כהים הפונים לשקיעה. שטיח פרסי עתיק שנתלה על הקיר, בכדי שלא
יסתיר את רצפת המהגוני הכהה. בין החלונות ומסביב לכל החדר
נתלו דיוקנאות מצוירים בשמן של האנשים המשפיעים ביותר על
חייו. במרכז החדר הייתה תלויה נברשת מודרנית כזאת, כזו שכל
הסתעפויותיה היו עשויות מצינורות נחושת דקים ומבריקים בדיוק
של רובוט. על כל אחד מן הצינורות התברגה לה מנורה קטנה בצורת
יהלום, כמו מאות יהלומים קטנים המקרינים אור אדמדם רך
ומשתקפים בריצודם על פס המראות השבורות הדק שנתלה מסביב לכל
הקירות. כמו לכל סופר שמכבד את עצמו מדפי ספרים רבים נתלו
באקראיות מחושבת היטב בגבהים שונים ואף בזוויות שונות בחדר
(כי כמו כל סופר שמכבד את עצמו לא היה לו שמץ של מושג
בנגרות). על גוש השיש הלא מלוטש מתחת לנברשת הוא העמיד במין
פירמידה אסימטרית את אוסף בקבוקי האלכוהול שלו, מקפיד, בערך,
להפריד בין שכבות של בקבוקים כהים לבהירים. את שולחן העבודה
מעץ אגוז מושחר שהזמין במיוחד לפי הגובה שלו הציב באלכסון
בפינת החדר. מעל השולחן היו תלויות שתי חרבות אמיתיות מוצלבות
ומתחתן נוצה לבנה תלויה. הוא היה גאה מאוד באווירה שהשרה עליו
החדר.
רק את מסך המחשב הדק הוא שנא בחדר, הוא תמיד טען שהמונח
טכנופוב מקל איתו מאוד. למרות שזה הכריח אותו להרכיב משקפיים
מיוחדות עם תאורה והגדלה מיוחדות הוא העדיף לתקוע את המסך
בפינה חשוכה של החדר. מסביב למסך תמיד היה מפזר ערמה של ספרים
כהים ובקבוק שרי שחור. הכל כדי שלא ישימו לב למסך. וכן, זהו
ניסיון פתטי שלי לתת תיאור טולקינאי.
אז אחרי קצת רעידות וחששות נכנסה איה לחדר. בהתחלה היא רק
הסתובבה באטיות מסביב לקירות, קוראת את הציטטות מתחת לכל
הדיוקנאות (משתדלת בטעות להיתקע בדברים כדי "שלא" ישימו לב
שהיא שם). אחרי בערך 2.71828 סיבובים עדיין לא היה לה מספיק
אומץ לגשת אל אביה, אז רגליה נדדו אל עבר הפירמידה. איה
התבוננה כמה דקות בפירמידה, מנסה להבין אם יש יותר בקבוקים של
שרי או וויסקי עד שאזרה מספיק אומץ וניגשה להסתכל על אביה
מקליד. היא ידעה מספיק טוב שעדיף לה להסתכל על המקלדת ולנסות
להבין בערך מה הוא מקליד מאשר להביט ישירות על המסך. כאשר
אביה הפסיק להקליד וחייך אל בתו היא לקחה נשימה אחת עמוקה
וביקשה ממנו "אבא, תספר לי סיפור בבקשה?"
בחיוך גדול ומבין חיבק את בתו הקטנה והוביל אותה לשבת על
ברכיו בספה העמוקה. אחרי כחכוח קצר בגרון, אביה שאהב מאוד
סיפורי היסטוריה עתיקה, שאל את בתו אם סיפר לה אי פעם את
הסיפור על מלחמת הנוצה, ואחרי שאיה הנידה בראשה קלות לשלילה
עצם אביה את עיניו והחל מספר.
פעם, לפני שנים רבות הייתה אמנית אחת לא מוכשרת במיוחד. לפחות
באותה התקופה היא מעולם לא הרגישה שלמה עם היצירות שלה. הן
מעולם לא היו מושלמות מספיק בשבילה. לאותה אמנית היה רעיון
למיצג חדש בראש, אחד כזה שהיא הייתה בטוחה שלעולם לא תסיים
אותו ולכן בחרה להתחיל להתעסק בו. כך יצא שבין עבודה לעבודה
שקיבלה הייתה עובדת מדי פעם על הפרויקט חסר הטעם שלה.
הרעיון של המיצג היה להציג את כל הדברים המזויפים בעולם של
אז. לקחת המון המון קרני אור וחפצים שנוצרו במדפסת
ובהולוגרמות ולהציב אותם ככה שכולם יקדו וימקדו את העין של
המתבונן בנוצה אחת אמיתית שתהיה מונחת בתחתית המיצג.
אחרי שנים של עבודה איטית וחסרת מעוף יום אחד היא תפסה את
עצמה חושבת: "צריך, למעשה, למצוא רק נוצה אחת עכשיו".
נוצה אמיתית. איפה אני אמצא עכשיו נוצה אמיתית?
זה נכון שהיא שמעה את ציוץ הציפורים בחלונה כל בוקר, ואף ראתה
את צלן נע במהירות על הקיר, אבל היא מעולם לא ראתה ולו ציפור
אחת.
בחיפושיה בנט אחר מישהו שיוכל לספק לה נוצה אחת אמיתית, מרוטה
ומעופשת ככל שתהיה, נתקלה באינספור מאמרים חתרניים שטענו שכבר
מזמן אין ציפורים בעולם. בהתחלה היא הייתה סוגרת אותם ללא
היסוס. עכשיו דווקא התירוץ של "אם זה נשמע כמו ציפור, נע כמו
ציפור ויש לו צל של ציפור אז זה בוודאי ציפור" כבר לא מצליח
לגרום לה לסגור, אז היא קוראת ברפרוף, מחפשת לראות אם יש
תאוריה חדשה באוויר.
אבל היא לא יכולה ממש להאמין שאין עוד ציפורים בעולם.
הרי היא צריכה נוצה, נו אחת כזאת אמיתית, לא כמו האלו הלבנות,
בוהקות, הפלומתיות, שמשרד התרבות משבץ בסרטיו הפתטיים יותר
מכל מה שנוצר אי פעם בהוליווד. אז היא ממשיכה בקדחתנות לחפש.
עכשיו, אחרי שכל מה שנותר לה לעשות הוא רק לחפש נוצה, היא
החלה לשים לב לשגרה המשעממת, לחדגוניות של חייה. ואיה עשתה
פרצוף כלב מבין וחיבקה את אביה חזק חזק.
לצאת מהסדנה, ללכת במסדרונות הפלדה הקרירים בטור אופקי מסודר
עם עצמך בלבד. לספור 12 פניות זהות לפני שאת מגיעה לדלת הלבנה
שלך. להעביר כרטיס מגנטי ולגלות שהתבלבלת בספירה ואת צריכה
להתקדם עוד דלת אחת במסדרון האפלולי. להתקלח לבד, לאכול מנה
מזינה ולא מזוהה שהמטבח הכין לך בזמן שהתקלחת וללכת לישון
מותשת עם עצמך. "תסתכלי על החיים שלך ילדה, ואת עוד קוראת
לעצמך אמנית", הייתה צועקת על עצמה, יורדת על עצמה בכל
הזדמנות.
רגע לפני שהיא נרדמת לעוד שינה חסרת חלומות מצליחה להידחק
מחשבה אחת לתודעה שלה. היא מנסה למנות את כל הדברים שהיא
מעולם לא ראתה אבל הנוכחות שלהם מורגשת: ציפורים, חתולים,
כלבים, שמש, ירח, כוכבים... ונרדמת. בבוקר את מתחילה ללכת
בטור אופקי מסודר משלך בחזרה לסדנה, שוב היא הולכת מולך. את
לא יודעת אם להעריץ אותה בגלל שהיא כל כך מחוטבת, מחויטת,
מסודרת או לשנוא אותה בגלל הקיפאון הזה שלה, בגלל שהיא לא שמה
לב לקיומך. מנסה לעשות קצת יותר רעש בהליכה שלך, מגלה שהיד
שלך נמרחת בנונשטלטיות על הקיר, את לא מסוגלת לא להתרשל מדי
פעם (כל הזמן). את עוצרת לשלושה רגעים מול הסדנה שלך, עד שהיא
נעלמת בפנייה הבאה, ומעבירה את הכרטיס שלך בפס המגנטי.
"בעולם שבו כולם פתטיים ומלאכותיים כל כך לא קשה להחשיב אותך
לאמנית. זה לא שאת לא מזויפת כמוהם, אבל הרישול שלך, הכתם
האדום על החלוק הלבן, קווצות השיער המתבדרות קלות בקצב צעדייך
והכי חשוב החיוך ההפוך שמתגנב מדי פעם לקצות שפתייך נראה להם
כל כך הזוי שאת האמנית שלהם. ואם היית חיה לפני השחרור? האם
גם אז היית אמנית, ילדה? האם גם אז היית הילדה הכי הזויה
במבנה A4F32CX?" הוא הפנה את השאלה לאיה שמשכה קלות בכתפיה
והביטה בערגה בעיניו העצומות של אביה.
דלת הפלדה ננעלת מאחורייך, מיד נדלק האור המרכזי וכל המחשבים
מתחילים לעלות. בעודה מסתובבת סביב המיצג הכמעט מוכן שלה,
קפצה הודעה על אחד המסופים "נא אשרי קבלת הודעה מוצפנת ממבנה
A38B49C תא מס' error reading encrypted I.D". מיצג שלם של
צללים, מתכות, צבעים ואורות מזויפים מחכה לנוצה אחת אמיתית
לסגוד לה. עוד עבריין זעיר שמנסה למכור לי נוצה מזויפת, חשבה
לעצמה, אבל אז היא גילתה שהיא בכלל לא מחוברת לנט.
בעולם שלנו לכל דבר יש בדיוק שלושה מימדים, אחרת הוא לא קיים.
אין לנו חפצים דו או חד מימדיים, יש לנו רק בערך קווים עם
עומק השואף לאפס אך לעולם לא שווה לו כדי לבנות השלכות חסרות
בסיס לגופים דו וחד מימדיים. כאשר גוף עובר את מהירות האור
קרני האור המוחזרות אלינו ממנו נמצאות בדיליי ולכן נוסף לו גם
מימד הזמן, זאת הסיבה שאנחנו לא נוכל לראות ולהרגיש כאשר חפץ
הנע במהירות הגבוהה ממהירות האור יעבור דרכנו. ואולי זה קורה
כל הזמן? אולי היקום שלנו מלא ביצורים שמהירות האור היא בגדר
המלצה בלבד עבורם ולכן אנחנו לא מודעים לקיומם?
מי שתפס את עיניה של איה ברגע זה היה רואה את חדי הקרן
העוברים דרכה משתקפים בעיניה.
בשנת 2012 בחרו גוגל ויאהו לעשות יד אחת עם הממשלה הסינית דאז
ולהסגיר קבוצה של 2,873 סטודנטים אשר פרסמו חדשות לא מצונזרות
מסין למערב, בעיקר על רצח העם שביצעו הסינים בבהוטן. שבועיים
אחרי ההסגרה נתפסו כולם והועמדו ללא משפט מול כיתת יורים אחת.
ידיעה זו נמחקה כבר מזמן מספרי ההיסטוריה. אך היא למדה אותה
במאמרי קונספירציה אחרים שהגיעו אליה כאשר הייתה מנותקת מהנט.
לא לשכוח, לשרוף את נוזל הזיכרון בטעות לפני שמתחברים שוב
לנט. מאז שהסינים השתלטו על העולם כל תקשורות הנט מנוטרות על
ידי המפלגה. זה היה נורא פשוט, הרי כבר בשנת 2015 שלטה גוגל
בכל זרימת המסמכים ברשת ויאהו התמחתה בזיהוי מקור המידע, לכן
היה זה טבעי מאוד שהמפלגה תחתום איתן על הסכמי בלעדיות ברשת.
ההודעה עצמה הייתה ריקה. רק בתחתית המסך הייתה נקודה אחת
שחורה, נקודה שחורה שנדמה היה כי היא יותר לכלוך על המסך מאשר
לחצנית. למעשה, היא ניסתה לגרד אותה מהמסך כאשר הנקודה נלחצה
לה בטעות. המסך החל מתקפל מטה ומתוכו עלתה הולוגרמה של נוצת
טווס מרוטה, חסרת כל פלומה, בקושי מזהים את העין. היא בדקה
שוב ושוב את כל הפרמטרים... הכבידה נכונה ולא מזויפת, הצל
מושלך בדיוק, בגוון ובזווית המתאימים, קרני האור נשברות
בזווית ובגוונים הנכונים, אין זכר לשדות מגנטיים מעצבים,
הייתכן שזו נוצה אמיתית?
בלי שאף אחד ידע, מדי פעם היא הייתה נרדמת על שולחן העץ
המסיבי בצהריים. פושטת את החלוק הלבן שלה כדי להתכסות בו. היא
החלה להרגיש משהו זוחל עליה. החלוק כבר לא היה עליה ובזווית
העין היא ראתה נחשים שחורים קטנים מתפתלים על רגליה, בהתחלה
שניים ואז שלושה, חמישה, שישה, תשעה, אחד עשר... היא שוכבת שם
קפואה ולא יכולה לזוז והם מתפתלים לאורכה ולרוחבה. אט אט
החרמנות גוברת בתוכה, היא עוצמת עיניים ונרגעת, נלחמת בכל
רצון לשלוח את ידה לשם, ובדיוק ברגע שהיא נכנעת לידה הימנית
היא מתעוררת. אפילו בחלומות את לא יכולה להשתחרר ואת קוראת
לעצמך אמנית? איך את יכולה ליצור משהו בכלל כאשר אפילו
בחלומות את לא מעזה לתת דרור לפנטזיות פשוטות? לחצות את
הקווים ולתת להנאה להשתלהב מן הדמיון?
בכלל, היום האמנות קיבלה קונוטציות אחרות לגמרי. האמנים הם
אלו שאינם מספיק טובים כדי לענות על פרופיל האדם הנורמלי של
המפלגה. הם אלו שהיו להם הכי הרבה הערות על רישול בזמן
המסדרים בבית הספר, הם אלו שמעולם לא הצליחו להעתיק את הציור
במדויק בשיעורי המיומנות, תמיד התעקשו לתת לו אינטרפרטציה
אישית. היא הייתה מסבירה לעצמה מדי פעם בלי באמת לדעת אלו
קונוטציות היו לאמנות לפני כן.
למרות שהייתה רוצה לעזוב את הנושא עכשיו, לעבוד עוד קצת על כל
מיני הזמנות מן המפלגה וגחמות שלה ולשוב אליו אחר כך. היא לא
יכלה לעשות זאת, היא חייבת להשמיד את נוזל הזיכרון לפני שהיא
תעלה לנט והיא חייבת לעלות לנט כמה שיותר מהר אחרת היא תעורר
חשד. מספיק לה להיות מישהי שמועדת לכישלון, היא לא צריכה
עכשיו גם לעורר את חשדם. אז ברעד קטן בידייך את נושכת את השפה
התחתונה, מעיפה אחורה שלוש פעם קצוות שיער שלא באמת מפריעות
לך ולוחצת בפתאומיות על המסך. השאלות, התרחישים, הפחדים, הכל
מתרוצץ לך בראש במהירות מפחידה, גדל ומתנפח, האדרנלין כל כך
גואה בעורקייך שאת מרגישה את לבך כמעט מתפוצץ בזמן שהבר הקטן
מתמלא באטיות שלו, מעליו המספרים רצים הרבה יותר מדי לאט,
מתחתיו הפקודות מתחלפות בקצב גדול מדי... ביטויים כמו
securing encrypted functions, host names verifications
,establishing connections, תופסים את עינייך לשבריר שנייה
ונעלמים.
בעמוד שנבנה מולה היו מספר תמונות תלת מימדיות של הנוצה
מאחורי כל מיני רקעים ובכל מיני מצבים. זה רק הוכיח לה יותר
שכנראה היא סוף סוף תוכל לסיים את היצירה שלה. המחיר הנדרש
בעבור הנוצה לא היה גבוה מדי. היא שמחה על כך, היא לא רצתה
תנועות כסף מוזרות בתקציב המבנה. היא לא יודעת שום כלום בלום
גלום דלום (טוב נסחפתי) לגבי האיש שהשאיר את המסר, אבל סכום
הכסף וההוראות המתירות לה לראות ולבדוק את הסחורה לפני העברת
הכסף, והכי חשוב - אי הצורך בזיהוי של שניהם או של נוכחותם
במקום, משכנעים אותה לבצע את העסקה.
אנונימיות הרשת שהזהירו ממנה רבות בתחילת המאה ה21- הצליחה
בסופו של דבר להפוך סדרי עולם. פתאום לצאת מהאנונימיות אפילו
בזמן עריכת הקניות במכולת השכונתית (שנעשתה באמצעות הרשת)
הפכה למועקה עבור רוב האנשים. עד כדי כך שהמועצה הייתה צריכה
להכריח אנשים לתרום זרע וביצית כדי שיוכלו להפרות אותם. אנשים
אפילו לא ביקשו לדעת מה קורה עם ילדיהם.
מעולם היא לא קיבלה על עצמה פרויקט מאתגר כלשהו. הרפרודוקציות
שביקשו מהמפלגה להכין או הטקסטים שביקשו ממנה לשנות היו
פשוטים למדי. כך שהיא לא ידעה אם היא הטיפוס שמסוגל לסיים
פרויקט או לא. בבית הספר לימדו אותם שאמנים אינם מסוגלים
לסיים פרויקטים. האמנים פגומים גנטית ולכן אין להם יכולת
לראות את המושלם, לכן הם לעולם אינם יכולים לסיים פרויקט
שייראה מושלם בעיניהם. הם פגומים פגומים פגומים, הייתה המורה
חוזרת שוב ושוב, ותמיד מסתכלת עליה. למפלגה תמיד היה ברור מהו
המושלם ולרוב האנשים היה מספיק שאמרו להם שהחפץ הניצב מולם
הוא מושלם כדי להעריצו. אז מה אם המונה ליזה היא סתם אישה עם
רק רמיזה קטנה לחיוך וצבעים משעממים? אז מה אם הנוף מאחוריה
משעמם? אמרו לך שזה הציור המושלם אז תעריצו אותו. ומי שהעתיק
אותו בצורה מושלמת זכה להכין יצירה מושלמת.
לאחר כשבועיים הנוצה כבר הייתה אצלה, בדיוק כמו בהולוגרמה
ההיא. היא כבר ערכה את כל השינויים הדרושים במיצג כדי לקבל
לתוכו את הנוצה. עכשיו נותר לה רק לשים את הנוצה בפנים בזווית
הנכונה. את זה היא דווקא עשתה בקלות. תוך דקותיים אחר כך היא
כבר בנתה תבנית הולוגרמית של המיצג ושלחה אותה לשולח המסר,
בדיוק כפי שהם סיכמו. לקח לה זמן להבין שהיא ראתה בנוצה המיצג
המושלם. לקח הרבה מאוד זמן לעכל שאולי מושלם זה לאו דווקא כמו
שהמפלגה הגדירה. אט אט היא החלה לשים לב לכל מיני הגדרות
פגומות אחרות.
"כי את מבינה, איה, זה אף פעם זה לא נגמר בסדק אחד", החל אביה
להסביר לה, "כל קיר בעולם שתיקחי ותתבונני בו טוב טוב - תמצאי
את הסדק הראשון. אם היה רק סדק אחד אז לא באמת הייתה בעיה.
העניין הוא שתמיד קופץ לעין עוד סדק אחד, ועוד אחד, ועוד אחד
ולפני ששמים לב, לא מבינים למה הקיר לא התמוטט עדיין. היא
אישית לא יכלה להתמודד עם הגילוי, הסדקים הרבים שגילתה היו
קשים מנשוא עבורה. לא הייתה לה כל ברירה אחרת, היא התאבדה
אחרי כשנה."
אחרים לעומת זאת קיבלו זאת אחרת, מעבר לנט הסוחר הפיץ את
היצירה שלה בין כולם. ובעולם שבו כל אחד חי בנפרד מכולם,
בדיוק כמו שהמפלגה תכננה, להרבה אנשים לא היה עם מי לחלוק את
רשמיהם מהיצירה. אט אט החלו להופיע הסדקים בשלטונה של המפלגה.
פתאום שמו לב הרבה יחידים שהדברים כבר לא היו כל כך ברורים
מאליהם.
מלבד המון אנשים מתוסכלים שאינם יכולים לעשות כלום עם כל
התחושות החדשות היו גם המון שהחליטו להילחם. הבעיה הייתה שעם
כל הסולידריות שיצרה המפלגה לא היו להם כל כישורים חברתיים,
אז כל אחד מהם החל לעבוד לבד להשיג כוח. כך קרה שאלפי אנשים
החלו רודפים אחרי הנשק (ולפי הצנזורה של וושיי אסור לי לומר
איזה), כל אחד לבדו.
עכשיו אנחנו מדברים על 314.159 שנים (בערך, נו) לאחר מותה.
כמויות הנשק שנאספו אצל האזרחים היו עצומות כל כך, שברגע
שלראשון היה אומץ להתחיל להשתמש בו לא נדרשה יותר משנה עד
שהושמדו 99.5% מהאנושות.
לשאר פשוט לא היה סיכוי. היו מצבורי נשק עצומים בידי אנשים
מתוסכלים חסרי כל מיומנות חברתית שחיפשו נקודות רגישות להשמיד
בעזרתו.
ואנחנו? אנחנו אלו שישבו והסתכלו על בני האדם משמידים את
עצמם, בשם חוסר ההתערבות בגזעים אחרים. (טוב, אז אני לא מקורי
וגנבתי את הסוף מ"המסעדה שבקצה היקום", בערך.) אנחנו קראנו
למלחמה הזאת מלחמת הנוצה."
"מצחיק קצת לחשוב שאבולוציה שלמה נכחדה בגלל נוצה אחת", אמרה
איה לאביה בנימה הכי צינית שהייתה לה, חיבקה אותו חזק חזק
ויצאה מחויכת מהחדר. לפחות להיום היא כבר לא תהיה משועממת
ובטוח שלא בדיכי.