עריכה לשונית: אילנה אדנר
ספינת הזמן שלי כבר הייתה בעיצומה של השבחה כללית. את הכל אני
חייב כמובן לזכותו של ידידי הטוב - אבי שדה, שכעת היה לשותף
קבוע לכל דבר ועניין הקשורים בספינת הזמן, ספינת הזמן שלנו.
אין דבר כמעט במערכותיה של ספינת הזמן שלנו שלא שודרג, שופץ
והושבח מאז חבר אליי בחור נהדר זה שהינו בנה היחיד של פרופסור
רות שדה, השדה הג'ינג'ית, חברתי מילדות, מבית הספר, ודרך חיים
שלמים.
כיום, מנהלת רות שדה את אחת ממחלקות הנשים שבבית החולים הדסה.
גניקולוגית מומחית ראשונה במעלה, פעלתנית, דעתנית, אישה יפה
ומושכת, ושמעולם לא איבדה את שובבות החיים.
אבי הוא ממש האיש הנכון במקום הנכון עבורי. מהנדס מחשבים
ואלקטרוניקה, מומחה רב דמיון במערכות היי-טק, בעל עבר של איש
ביטחון, רציני ובעל תושייה בכל מצב. אין לך אדם מתאים יותר
מאבי, לחבור אליו כחבר וכשותף. ספינת הזמן שלנו מצאה עצמה
כקרקע בתולה כשנפלה לידיו האמונות.
אבי הסתער על מערכותיה כמוצא שלל רב.
"השבחה!" נדלקה המילה בפיו מיד לאחר שסקר את מערכותיה
לראשונה. "היא זקוקה להשבחה, צביקה", קרא לעברי בהחלטיות חסרת
פשרות.
"מסכים, אבי. השבחה, או-קיי. אבל מהיכן ניקח חומרים, תוכניות,
כסף... כן, כסף. אתה יכול לחשוב רק על התחלה, אבל אחר כך זה
מתחיל לעלות לשמים. מהיכן נוציא תקציבים לפרויקט ההשבחה,
אבי?"
"עזוב צביקה, באמת, אל תדאג בקטנות שכאלה."
אבי הסתער על העבודה ללא דיחוי. הוא חיטט בין המגירות
הנסתרות, שאף בעצמי לא ידעתי על קיומן, ומצא סכמות ותוכניות
בנייה ואחזקה של מפתח הספינה האלמוני.
"אתה רואה את כל החומר הזה, צביקה? זה אוצר בלום. עם האוצר
הזה בידי, תן לי כמה שבועות ואני כבר מארגן תוכנית עבודה
להשבחה כללית. אתה לא יודע, אבל הספינה הזו תוכננה ונבנתה
לפני שנות דור כמעט. היום יש אפשרויות רבות."
אין לי מושג איך אבי שדה בונה לעצמו את לוחות הזמנים שלו,
וכיצד הוא מוצא זמן למשחקים הללו של השבחת ספינת זמן בת שנות
דור, אבל אבי נשבה כולו בפרויקט. תוך זמן קצר מצא את שמו ואת
כתובתו של ד"ר פרופסור גלילאו מפרינסטון, ארה"ב, ממציא מכונת
הזמן. עוד ימים ספורים וכבר הוא מצוי באוניברסיטת פרינסטון,
יושב עם הפרופסור המוזר במעבדותיו, עם הסכמות וכל הספרות
הטכנית שמצא בספינה.
דמותו של אבי שדה כבשה ונכבשה בדמותו של פרופסור גלילאו.
השניים מצאו שפה משותפת כמעט מיד. ללא הקדמות אקדמיות מיותרות
החלו עובדים במרץ חסר תקדים על רעיונות וניסיונות ראשונים
למזעור מערכות הספינה.
שבועיים לאחר מכן, הופיע אבי בביתי עם כמה פרוטוטיפים
ראשונים, ומיד החל לחבר ולשנות.
נפלא, חשבתי. המון מקום ומשקל יתר ניתן לחסוך בספינה. יש לזה
יתרונות גדולים. אבל לאבי היו כבר תוכניות מרחיקות לכת.
"אמא כבר תשיג לנו מימון נדיב מהחוג לתנ"ך באוניברסיטה
העברית", החליט-הצהיר אבי, "היא עוד לא יודעת, אבל היא תגויס
והיא תוציא מהם כסף, אפילו יהיו יבשים כמו המדבר."
רות כבר ידעה על העבודה שאבי ואני משקיעים בספינת הזמן שלנו.
כשקראה לראשונה את הדיווחים שלי על המסעות למחוזות התנ"ך
באותה הספינה, כבר הזמינה מקום למסע הבא. היא לא אחת מאלו
שתקבל לא כתשובה. שום תרגיל לא היה זר לה, ולהשתמש בנשיותה
המבורכת והמפתה, במיוחד עליי, נראה בעיניה כדבר כשר למהדרין,
ועכבות ומעצורים לא היו חלק מדמותה.
יעל, רעייתי, לא העלתה מעולם בדעתה מעללים וסיכונים מעין אלו
מצד הג'ינג'ית החביבה הזו. בעיניה, רות הייתה דמות מושלמת
ונערצה. רות ידעה להשתמש גם בתדמיתה זו כדי להקהות כל עוקץ של
אי אמון, לחפות על כמה הרפתקאות רומנטיות שרקמה ותכננה בהקשר
אליי, ולא יעל ולא אבי מעולם לא יכלו להעלות בדמיונם את
שהתחולל בינינו מפעם לפעם במסתרים.
רות לא חשקה בי כגבר חייה. היא חשקה ברומן זעיר. בסטוץ פה
ושם, בלי מחויבות. הנאה לשמה, זכר לימים עברו, זכר לגיל
הנערות המשותפת שלנו. תקופה רוויית הורמונים ואהבות מזדמנות.
נשיותה הייתה מקרינת מיניות פראית. הסביבה הכירה רק את
פרופסור שדה הגניקולוגית, אחת מהחברות הבכירות של החוג לתנ"ך
באוניברסיטה. רצינית ומחושבת, מכירה בערך עצמה, בטוחה ותקיפה
בצורה שאיש לא היה מסוגל לעמוד מולה ולסרב לה.
לא היה ספק בלבנו שאם יש באיזה מקום בחוג לתנ"ך שבריר של
תקציב בלתי מנוצל, או הבטחה לתקציב עתידי, רות כבר תדע לגייס
אותו למען הפרויקט שלנו. לא היינו מוכנים לקחת עמנו למסעות
נוסעים רבים מהחוג. את רות - בוודאי שכן. על אוצר שכזה לא
מוותרים, לא אני, ובוודאי שאבי לא יתנגד לעולם.
רות עמדה בציפיות. השיגה תקציב נכבד. השיפוצים, השדרוג
וההשבחה התקדמו. המצאות חדשות של אבי בשיתוף הפרופסור
מפרינסטון כבר יושמו. הספינה המחודשת עוד מעט תהיה מוכנה
לנסיעת מבחן ראשונה. הייתה לנו תוכנית מסע מסודרת, ואף מקום
שמור עבור מנהל החוג לתנ"ך כבר הוקדש.
לפני המסע ההוא, יש צורך בבדיקת מערכות בשטח. המון שינויים,
תוספות וחידושים שצריך לבדוק ולאמת את תקינותם ואת היכולת
לתפעל אותם יחד כמערכת אחת אמינה. אבי, כמנהל הפרויקט, ביצע
כל מבחן אפשרי, אבל לצאת למסע בזמן זוהי כבר משימה אחת
מורכבת, שדורשת זהירות רבה.
את מיטב השינויים והשיפורים הכניס אבי בגנרטור המורכב של
הפאזה הזוויתית והזווית הקריטית. בגרסה המקורית היה זה מתקן
גדול וכבד. באמצעותו יכולנו להיעלם מעין כל צופה, אולם להישאר
במקום ולצפות בעצמנו בכל. כאילו אתה מביט בעולם דרך מראה דו
צדדית הנתונה בין שני חדרים, שמצד אחד רואים את הנעשה בחדר
השני, ובצד השני לא רואים דבר מהחדר הראשון.
השיפורים שאבי והפרופסור הכניסו היו כה משמעותיים, שכעת תפס
הגנרטור הזה מקום כשל קופסת סיגריות בלבד, וצרכי האנרגיה שלו
הופחתו כמעט לאפס. אבי תכנן וביצע גם תכונה חדשה מהותית ביותר
בספינה. בפרינסטון הם יצרו את המרכיב הממוחשב, שאיתו ניתן היה
לנווט את הספינה גם בממד הגיאוגרפי, לעומת המצב הקודם בו
יכולה הייתה הספינה להגיע למקומות שונים אמנם, אבל ללא שליטה
של ממש.
עוד חידוש שהביא אבי היה בדמות משרה זווית קריטית אישי, עם
שלט רחוק, כך שגם בהיותנו מחוץ לספינה, כל אחד מהמשתתפים, אם
נשא מכשיר זה בכיסו, יכול היה להיעלם מעין הנוכחים בתוך שבריר
שנייה.
אבי יצר במקור מספר עותקים של מכשיר זה וכמה שלטים, שכולם
מסנכרנים היטב, כדי שאם ניאלץ להסתוות, לפחות נהיה כולנו
באותה הזווית בדיוק, ולא נאבד האחד את חברו. למקרה שרוצים
להעלים שותף ללא מתקן, די אם מחזיקים בידו, והוא שותף
להיעלמות.
הסכמנו כולנו על מסע קצר אחד. היעד - מגדל בבל. זהו פרק קצרצר
בבראשית. אין הרבה אקשן. נבוא, נראה, ננסה לתקשר עם המקומיים,
לראות כיצד מבלבל אלוהים את לשונם עליהם, ונחזור הביתה.
"באיזו שפה הם דיברו אז?" שאלתי.
"באכדית", ענתה רות בביטחון.
"ואת שולטת באכדית די הצורך לתקשר עם הקדמונים הללו, רותי?"
"לא כל כך ולא ממש. אני קוראת ואף מסוגלת לכתוב, אבל לדבר
ממש, זה לא."
"מה נעשה אם כן?" נשאלה רות, "את מכירה מישהו שיכול לסייע
בכך?"
רות חשבה רגע, ואחר כך מצאה בדעתה מועמד מתאים.
"יש בין חברי החוג לתנ"ך בלשן אחד שאני מכירה, שהתמחה באכדית
מדוברת. אתם צריכים להבין שזה בעירבון מוגבל. הוא אף פעם לא
שמע דיבור אכדי במקור. אבל זה הטוב ביותר שאני יכולה לחשוב
עליו."
"בסדר אמא", תמך אבי ברעיון, "מי זה? אני מכיר אותו?"
"לא יקירי", ענתה, "שמו ד"ר אב-קרב חום."
הבטנו אבי ואנוכי זה בזה בהשתוממות, תוך חיוך שובבני שהתחיל
לבצבץ בעיני אבי.
"אב-קרב חום? איזה מין שם זה?" אבי היה משועשע כהוגן, "איך
נקרא לו? מר אב-קרב או דוקטור חום?"
הסכמנו לקבל את דוקטור חום, הבלשן. כעת לא נותר אלא להודיע לו
על בחירתו ולהתחיל למלא את המזווה הגדול והמחודש שלנו, לצייד
את מחסן הדלק בכמה ג'ריקנים עבור הגנרטור החדש והשקט מאוד
שרכשנו בדמי התרומה של החוג לתנ"ך, מה גם שפנל סולרי יפה הוצב
על גג הספינה לצורך אספקת אנרגיה בשעות שבהן השמש זורחת.
היה לנו מטבח מחודש ומצויד היטב. אבי ואני יצאנו עם הפיק-אפ
הגדול אל השוק וחזרנו מלאים כל טוב, ערוכים עם המזון למסע בן
שבוע לפחות. חשבנו לקחת עמנו גם כמה מתנות למקומיים ההם
שנפגוש בוודאי במסענו. קופסאות גפרורים, נרות, מציתים, כמה
פרודוקטים בקופסאות שימורים, שיעשו עליהם רושם שאולי אנחנו
בני אלים שמגיעים אליהם ישר מגן העדן.
רות ארגנה תיק גדול ועמוס של חומרי רפואה וחבישה, לכל צורך
שניתן להעלותו על הדעת, וכבר אנחנו מלאים, גדושים ומוכנים
לצאת למסע הבדיקה הראשון כקבוצת מחקר.
נחש לא לקחנו עמנו, אבל דוקטור חום היווה דגם ומטרה לקצת
חיוכים ועקיצות שבאים מתוך חבורה מגובשת כלפי הזר הבלתי מוכר.
הוא היה איש גבוה וצנוע. חששנו שיתקשה לעמוד בקשיים אם ניתקל
בהם, אבל מהר מאוד גילינו שהדוקטור חום הוא איש חם וטוב. איש
צוות שניתן לסמוך עליו.
לאחר שהציג עצמו בפנינו, ולאחר ההיכרות הראשונית שערכנו עמו,
התיישב כל אחד במקומו בספינה. אני, ליד מערכת הנהוג כקפטן.
אבי, לידי ובקרבת ארון הנשק. רות תפסה את מקומה ליד ארון
העזרה הראשונה וחומרי הרפואה. דוקטור חום התמקם ליד מדף גדול,
שאותו צייד בכמה ספרי בלשנות לעזרה.
"יוצאים לדרך!" הכרזתי ולחצתי על הסטרטר. מכווני הזמן הוצגו
כעת על מסך המחשב כבסימולטור.
"האם נתחיל ונבקר בבראשית פרק י'?" שאלתי, "או שכולם מסכימים
לנסוע ישר לפרק י"א?"
"מה נעשה בפרק י'?" שאלה רות, "נבדוק את רשימת הדינוזאורים
בני מאות השנים?"
"לא", עניתי, "אבל אני מת לשאול ולדעת למה הכתוב שם הוא בלשון
נקבה. הנה תסתכלו:
"מן-הארץ ההוא, יצא אשור", וגם: "בין נינוה ובין כלח--הוא,
העיר הגדלה". הוא הצביע על הפסוקים הכתובים, "אבל אולי למר
אב-קרב חום יש תשובה בלשנית לשאלה ההיא."
"כמובן שגם בפרק י"ב יש דוגמה כזו", המשכתי משלא קיבלתי תשובה
מיידית, "הנה: "למה אמרת אחתי הוא", "אבל אנחנו לא נוסעים
הפעם עד שם, נכון?"
אף אחד לא התעניין במיוחד בדינוזאורים, לא של פרק י' ולא של
פרק י"א. הסכמנו שהפעם אנחנו רוצים לבדוק מה באמת קרה שם,
בעניין מגדל בבל.
נתתי לאבי לנהוג לכיוון בבל. השיוט הגיאוגרפי הוא הבייבי שלו.
אבי ביצע את מלאכתו ללא דופי. אבל בתנ"ך אין ציון מיוחד באיזה
מקום בדיוק נבנה המגדל הזה, מה גובהו וכיצד נזהה אותו אנחנו.
היכן בבל על הגלובוס, זה לא בעיה. היינו צריכים לאתר את העיר
שעליה מסופר, והמגדל, על פי הכתוב: "וימצאו בקעה בארץ שנער,
וישבו שם", ובהמשך: "ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר, ומגדל וראשו
בשמים".
שיעורי בית הגונים מביאים לרוב לחיסכון במאמץ ובזמן בשעת
המבחן. תוך שיטוט באינטרנט, בטרם יציאה למסע, נמצא מקומה
המשוער של ארץ שנער. לאבי נותר לחפש כעת את הבקעה ובה עיר
קטנה ובניין אחד בולט לגובה.
בחוג לתנ"ך קיבלנו נקודת זמן משוערת להתרחשות שאותה באנו
לראות ולתעד. לקחנו עמנו כמובן מצלמות וידאו וסטילס, והיינו
מוכנים לנחיתה רכה במקום ובזמן הנכונים.
אבי העביר סריקת שטח נרחבת, והעיר והמגדל נמצאו ללא בעיה.
סביב עבדו המוני פועלים, ואתם נוגשי עבדים, שומרים וחיילים
מזוינים. הצעתי שאבי יערוך לנו תוכנית הגנה למקרה שניתקל
בכוחות עוינים.
מצאנו נקודת נחיתה טובה לצדו של דקל בודד אחד גדול ומרשים
שהיה מרוחק מעט מכל הפעילות בשטח. היינו חייבים להסוות את
הספינה באמצעות הזווית הקריטית כדי לא למשוך אליה תשומת לב.
המערכת הסולארית סיפקה את כל צורכי הזרם החשמלי במצב של נחיתה
והמתנה. הגנרטור החדש, אף כי היה שקט מאוד, ועל אף הזווית
הקריטית, לא הופעל. יכולנו להסתדר בלעדיו, מה גם שהמצברים היו
מלאים לגמרי.
יצאנו מהספינה והתקרבנו אל האנשים שעסקו במלאכתם בשדה. הם לא
נתנו לבם אלינו עד שהיינו קרובים ממש.
"תגידי אמא", אמר אבי שדה, "את באמת מאמינה שכל ההמונים הללו,
כולם מדברים רק אכדית?"
רות שלחה מבט חוקר לכיוון ד"ר חום, כמבקשת אישור. "ובכן, כן
יקירי, כ ו ל ם. רק אכדית. והרי כתוב מיד בפסוק הראשון של
הפרק: "ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים", אז באילו שפות
אתה מצפה שידברו?"
אבי נראה מוטרד לרגע ומיד שאל: "מה, גם הפולנים?"
רות התעוותה, תפסה את בטנה ופרצה בצחוק רועם ומתגלגל. "בני
יקירי, עוד בדיחה אחת כזו, ואתה מת או שאני מתה". אגרופיה
התחילו להכות בחזהו, כשרק הצליחה להתיישר מהתקפת הצחוק שאיימה
להפילה ארצה.
"תשמע, מותק שלי, הבן יקיר לי. כתוב שם במפורש: "על-כן קרא
שמה בבל, כי-שם בלל יהוה, שפת כל-הארץ; ומשם הפיצם יהוה,
על-פני כל-הארץ".
"זאת אומרת, בני היקר באדם, שאת הפולנים המציא אלוהים רק אחר
כך. הבנת? לפני הפרשה הזאת, לא היו פולנים. תשכח מהם בינתיים,
טוב?"
"אבל אמא, את יודעת שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך. זוהי אבן הפינה
המרכזית בכל התנ"ך כולו. אז אולי אלוהים המציא את הפולנים כבר
מקודם, אבל שם, בבבל, לא הבינו אותם כשדיברו פולנית, לא? ואת
חושבת שאילו השבדים היו פוצים את הפה, מישהו היה מבין אותם?"
אבי נראה רציני עד מוות. בלי קושי הסתיר את ניצוצות ההומור
הסרקסטי כשסנט באמו. היא אהבה אותו ללא גבול, אבל לא הצליחה
להירגע מהתקפות הצחוק.
"דוקטור חום, תציל אותי. אנא."
ד"ר חום לא היה משולל חוש הומור כפי שניתן היה לשער ממראהו.
הוא נהנה הנאה מרובה מהקטע הזה של הפולנים והשבדים. שלח אליי
מבט מהיר כמבקש אישור להשתלב בבדיחות הכללית, אבל בינתיים כבר
היינו קרובים מאוד אל בני המקום והחלטנו לחדול.
אחד השומרים החל להתקרב אלינו, כשהוא חשדן ונשקו בידיו. זרים
מהווים בכל מקום ובכל זמן מקור לדאגה.
הוא פנה אלינו בצעקות ובנפנופי ידיים.
"מה הוא אומר?" פנתה רות אל ד"ר חום. "אני לא מבינה אף מילה.
אתה מצליח להבין משהו?"
בתחילה התקשה מר חום בעצמו להבין את הניב המקומי, אולם לאחר
שהשומר חזר פעמים מספר על דבריו, החל להתבהר תוכן דבריו
באוזניו של הבלשן המומחה לאכדית.
"הוא אכן מדבר אכדית, דיווח. הוא רוצה שנסתלק מכאן."
השומר התקרב בינתיים לקרבה מאיימת. אבי שלח ידו לאט אל אקדחו.
הוא לא רצה להיראות כמאיים חזרה, רק שיווה לפניו ארשת המקרינה
ביטחון ושלווה.
"תגיד לו, מר חום, שלא יוסיף להתקרב, ושאנחנו אורחים כאן. אחר
כך תגיד שאנחנו רוצים לפגוש את המלך. נראה את תגובתו."
ד"ר חום ניסה את כוחו בלשונו. השומר נעצר, הביט בנו מקרוב,
ממרחק של מטרים אחדים, בחן אותנו בעניין רב, ואחר כך הוסיף
עוד כמה משפטים.
"הוא אומר שאי אפשר לפגוש את המלך, ושעלינו להסתלק מיד", תרגם
ד"ר חום את הדברים.
התעקשנו. ידענו שהשומר הזה ואף חבריו אינם מהווים איום רציני
עלינו ושנוכל לגבור עליהם במהירות, אבל לא רצינו עימות. רצינו
באמת דו-שיח, ללמוד משהו על האנשים הללו שחיים מולנו, ארבעת
אלפים שנה ויותר לפני תקופתנו.
החל דו-שיח רגוז עם השומר, ואחדים מחבריו החלו לגלות סימני
התעניינות בחבורתנו. רות הבחינה במורסה בולטת על ידו של השומר
החמוש והבינה שכנראה הכאב מפחית אצלו את סף הסובלנות.
"אמור לו שאני רופאה ושאני רוצה לבדוק ולטפל במורסה הזאת ביד
שלו. אני מאמינה שהוא יתרכך."
ד"ר חום ייגע את שכלו במאמץ לנסח את הדברים בלשון המקומיים.
דומה שהאיש אמנם התרכך במעט, והניח לרות להתקרב אליו. היא
נטלה את ידו, הביטה בריכוז רב במורסה, פתחה את תיקה והוציאה
ממנו מספר אביזרים וחומרי חבישה.
"נסה להרגיע אותו שלא ייבהל, ד"ר חום. זה עלול להכאיב לו
בהתחלה, אבל יקל עליו מאוד בתוך דקות."
מתוך החלפת המשפטים ביניהם, החלה רות להבין מעט את הניב האכדי
בעצמה. לא העלתה בדעתה לכתוב משהו על נייר עבור אותו שומר.
אין להעלות על הדעת שיידע לקרוא, אבל כרתה אוזנה בדריכות
למילים הנאמרות, וחרטה אותן היטב בזיכרון.
האיש הנהן בראשו בהסכמה. רות ביצעה חתך מהיר עם סכין המנתחים
שבאמתחתה, ומיד פרצה מוגלה רבה מהמורסה. הוא עיווה מעט את
פניו, אך לא נבהל ונשאר רגוע. לאחר שניקזה את רוב המוגלה
מהפצע, שטפה אותו היטב, חיטאה וחבשה.
חיוך תודה החל להתמרח על פניו היגעים. הכאב פחת מידית. לבטח
הוקל לו משום שהשומר נהיה ידידותי כגור כלבים. הביט בה כאינו
יודע כיצד להודות למלאך הגואל אותו מייסוריו. בחושיו הבריאים
ידע כי כעת מוטל עליו לסייע כמיטב יכולתו.
"הוא לבטח אינו פולני", הפטיר אבי, ורות פנתה אליו במבט
מאיים, כשבקושי הצליחה שלא להתפרץ בצחוק פרוע בשנית.
"למה יקירי, למה אתה עושה לי את זה?" גערה בו כשידיה כבר
מתחילות לאחוז בבטנה.
"פולני היה מנשק את ידייך, אמא!" קבע אבי נחרצות והיא נשכה את
שפתיה בכוח להימנע מהתפרצות רועמת מול הזר.
כשאנשים החלו להתקרב אלינו, השומר פנה אליהם בבקשה לכבד אותנו
כאורחים. לבושנו השונה כל כך מלבושם גרם להם התעניינות מוגברת
וחלקם אף נראו לחוצים ועצבניים. היה שם שומר אחר, שהחל מנופף
בחרב ולהתקרב אלינו באיומים. לא אהבנו כשראינו את היחס שגילו
נוגשי העבדים לאנשיהם, אבל החלטנו לא להתערב.
אבי העביר את אקדחו לידי, ושלף רובה אוטומאטי. ד"ר חום שאג:
"עצור!"
האיש התקרב לכדי חמישה עשר מטרים. אבי ירה. רעם יריית הרובה
עצר את האיש על מקומו, והוא הביט בהשתאות כלא מאמין, כיצד
החרב נעקרה מידיו והועפה הרחק ממנו. הוא החל נסוג בבהלה.
האחרים קפאו במקומם.
"אנחנו באים בשלום", קרא ד"ר חום לעבר האנשים. "אבל אנחנו
יודעים להגן על עצמנו היטב. לא תוכלו לפגוע בנו. אל תנסו כי
כוחנו גדול מאוד. אנחנו מבקשים שתיקחו אותנו אל המלך."
מיד כשסיים ד"ר חום לומר דברים אלה, סימן אבי לכולנו לאחוז
ידיים כקבוצה ולחץ על מתג השלט שבכיסו.
לתדהמת המקומיים לא היה גבול כשנעלמנו מעיניהם בחטף. הלכנו
כמה מטרים ועקפנו אותם. כשהיינו מספר מטרים מאחוריהם, הקיש
אבי על המתג השני ודמויותינו התממשו מחדש מאחוריהם.
רות קראה בקולה אל השומר הראשון, וכולם סבו לאחור למצוא אותנו
במקום החדש. התרגיל הזה שכנע כנראה את רובם שלא להתעסק אתנו
משום שהשומר הניד בראשו ובא לקראתנו, מתייצב להובילנו אל מקום
מושבו של המלך.
השמועה על הזרים הגיעה כבר אל מרכז השליטה. מרכבה יצאה מאוהל
גדול ממדים שהיה מצוי בקרבת המגדל ההולך ונבנה.
אבי העריך את גובהו הנוכחי בעשר קומות. הסכמתי איתו. לעומת כל
הבקתות שסביב, מה שנקרא בין המקומיים "העיר", הוא היה אכן עצם
בולט לגובה. סביבו טרחו פועלים רבים, נוגשי עבדים, שומרים
וחיילים לרוב.
המרכבה הגיעה אל מקום עומדנו. השומר החבוש בידו דיבר אל נוהג
המרכבה. הוזמנו לעלות אליה, ותוך דקות היינו כבר באוהל
המפקדה. שם, על כריות גדולות, צבעוניות ורכות, ישב המלך.
"אתה הוא המלך הגדול, גיבור הציד, המלך נמרוד?" פנה ד"ר חום
אל היושב על הכריות בשאלה מחוצפת, לפני שהמלך פנה אלינו.
המלך סקר אותנו בפנים סקרניות ומחויכות. הוא המלך הגדול,
גיבור הציד הנודע בימים הללו, ואין מורא איש עליו.
"אכן אני הוא. ומי אתם אורחיי?"
"באנו ממרחק רב של זמן ומקום", ניסה ד"ר חום את כוחו בתשובה
ממצה, אבל דבריו נראו בעיני המלך כדברי הבל.
"מה מבוקשכם ממני?" שאל.
התייעצנו קצרות והטלנו על ד"ר חום את משימת הדוברות. רצינו
להסביר לו שבאנו לראות את בניית המגדל המפורסם שלו, לגלות
ולדעת כיצד ולמה הוא בונה אותו, מהי מטרתו, האם המבנה מבוסס
על יסודות חזקים, האם יש לו מהנדסי בניין מומחים, עד לאיזה
גובה הכוונה להגיע, וכל מיני דברים שכאלו.
רמזתי שלפי חשבוננו קרוב מאוד המועד שבו יבלבל אלוהים את
שפתם, ואל לנו לעסוק בעניין יציבות המבנה וגובהו העתידי, שכן
אלו כבר אינם רלוונטיים. לכן הדגשתי בפני חבריי, שעלינו לנהוג
כאורחים לכל דבר, ולכבד את מארחנו.
אבי לא הצליח להתאפק. "תגיד מלך, יש לכם כאן פועלים פולנים או
סקנדינבים?"
הוא ידע שהמלך אינו מבין מילה מדבריו, אבל הוא הביט מרוכז
בפניה של אמו לראות אם היא תצליח להתאפק.
"מה הוא אומר?" דרש המלך.
"לא חשוב, אדוני המלך", פתחה רות את פיה לראשונה באכדית, "הוא
מקשקש דברי הבל, אבל אתה, המלך הגדול, אל תכעס עליו. הוא איש
טוב באמת."
רות חייכה אל המלך חיוך מתוק אדמוני ומושך. המלך היה רך
וקליל. הוא נראה כמוכן להתראיין ולענות לשאלות. אבי ואנוכי,
שלא הבנו מילה מכל הנאמר שם, התחלנו להשתעמם ולחפש כיצד לזרוק
כמה התחכמויות.
"תשאלי אותו, רותי, על עניין הגיל של כל החטיארים המתוארים
בשני הפרקים י' ו-י"א. מאוד מעניין אותי לדעת כיצד קובעים
אצלם את הגיל."
המלך היה ידידותי. הוא ענה על כמה שאלות מהסט הראשון, ואחר כך
החליט להזמין את כולנו לארוחת מלכים דשנה.
זו הייתה הזדמנות שלנו להביא תקרובת ראויה משלנו בפני המלך
וחבורתו. ד"ר חום ביקש באדיבות מופגנת לאפשר לאחד מאתנו לחזור
לנקודת המוצא שלנו ולהביא משם מתנות יקרות מציאות.
המרכבה הועמדה לרשותי ומיד יצאתי אל הספינה שנמצאה מרחק כמה
מאות מטרים מאוהלו של המלך נמרוד.
להפתעת נוהג המרכבה, הופיעה לפתע, לפניו ממש, וללא התראה
מוקדמת, הספינה שלנו. עשיתי לו סימן להישאר במקומו ונכנסתי
פנימה. ארגנתי צידנית גדולה מלאה בכל טוב, מזון משובח, ירקות
ופירות טריים, כאלה שטרם נודעו בזמן ההוא, מספר קונסרבים רבי
טעם ורושם. נטלתי מהמקרר מספר גדול של חלקי עוף צלויים
ומוכנים, חיממתי אותם מיידית במיקרו-גל, הוספתי עוד כמה סוגי
לחם ולחמניות, ועוד כהנה וכהנה מכל הבא ליד, כולל משקאות.
ליד הצידנית הנחתי עוד מתנות: גפרורים, נרות ומציתים, פותחני
קופסאות, כוסות וצלחות וסכו"ם חד פעמיים, ואת כל הכבודה הזו
טרחתי להעלות למרכבה. לפני שסימנתי לנהג המרכבה לחזור לאוהל
המפקדה, הקשתי על מתג שלט מחולל הזווית הקריטית, והספינה
נעלמה כהרף עין מעין רואה.
באוהל מפקדתו של המלך נמרוד התחוללה מהומה קטנה. דמות נשית
צעירה ומפזזת חדרה פנימה, ללא הזמנה, והחלה להקניט את המלך,
סובבת סביבו כסביבון חנוכה, סונטת בו על ימין ועל שמאל.
הוסבר לנו כי זו פילגשו הראשית שבזכות נשיותה המופגנת, גופה
המדהים והשליטה הנהדרת שהייתה לה בו, היא טוענת למעמד בכיר.
היא כרכרה סביב נמרוד והקניטה אותו. שלחה ידיה אל גופו, צבטה
ונשכה קלות בעוד הוא ניסה נואשות לתפוס בידה ולהושיבה צייתנית
בחיקו. האיזמרלדה הזו שיגעה אותו עד שהחל קוצף, אך היא לא
חדלה. ניכר היה שהיא שולטת בו בנשיותה עד לכדי שיגעון.
המשרתים באוהל החלו להדליף לנו מידע וסיפרו כי לאחרונה המלך
אינו יכול להתמסר לאף אחת מנשותיו ומפילגשיו האחרות. השדה
משחת, זו הקרויה קדחת, שולטת בו בלא מיצרים, ואם לא ייעתר
לדרישה מדרישותיה, תסגור בפניו, הנפקנית היפיפייה והמגרה הזו,
את מקורות הנאותיו הליליות, תקבל לפתע פתאום כאב ראש נורא
ופיק ברכיים, או גרוע מכל, התקף מוסר בלתי צפוי.
יש לו לנמרוד עוד פילגשים ונשים ככל שיחפוץ ואינו צריך אף פעם
לסבול לילה אחד שלם בגפו חלילה. אבל כל הנשים וכל הפילגשים
כולן גם יחד לא שוות בעיניו יותר מקערת שעועית יבשה לעומת
קדחת זו. מאז שהגיעה, אף אחת אינה זוכה לטעום את טעם המלך
במיטתה. אפילו לא לדקה.
כעת עשתה זו הכל בכדי לתפוס מקום ראשון בדעתו, באוהל מפקדתו,
כשאורחיו - אנחנו, נמצאים שם. המלך התעצבן קשות. לגרשה לא
יעלה בדעתו, אבל לחבוט משהו באחוריה ייתן לו סיפוק והנאה
גדולים. ממש כפי שהיא עצמה עושה לו.
אין ברור מכך. היה צורך דחוף להפסיק את מחול השדים הזה, ואבי
נקט צעד מידי. אקדחו ירה ירייה אחת באוויר, והכל נשתתקו בבהלה
גדולה.
המלך נתן מבט בכלי שבידיו של אבי. "מה זה?" שאל ברוגז.
"זהו נשק רב עוצמה, אדוני המלך", הסביר באוזנו ד"ר חום, "קול
הנפץ הוא רק הפגנת כוח שמבקש לומר: אל תתעסקו איתי, אני
קטלני."
נמרוד ביקש מיד להבין ולראות כיצד זה פועל הנשק הנורא. אבי
הציב אבן בתור מטרה במרחק חמישים מטר, כיוון אליה את רובהו
וירה. האבן הועפה ממקומה. קול נפץ יריית הרובה עוד חזק היה
מזה של האקדח.
"אם היה אדם במקום האבן, הוא היה מת", אמר וד"ר חום תרגם.
"הביאו לי מיד עבד!" ציווה נמרוד, "אני רוצה לראות במו
עיניי!"
"לא!" סירב אבי נחרצות, "לא אהרוג אף אחד שאינו מסכן אותנו."
"אז אקח ממך את הנשק הזה ואהרוג אותך", הודיע נמרוד וסימן
לעבדו שקם והתקרב לחטוף את הרובה.
אבי העלים עצמו מיד ותוך שנייה כבר עמד מאחורי גבו של נמרוד,
מחזיר את מראהו ומגחך.
"אין לך צ'אנס", אמר וסימן לתרגום, "אוכל להרוג אותך כל כך
מהר שאף אחד כאן לא יידע מה בכלל קורה. אל תנסה להתחכם!"
קדחת הביטה במחזה מזועזעת. מרכז ההתעניינות ניטל ממנה ועבר
למקום אחר. היא חשה צורך דחוף בהפגנת עוצמתה. קרעה את חלק
הבגד העליון שלה, חשפה את שדיה המדהימים, קרבה אל המלך והחלה
להתגרות בו מחדש.
המלך לא היה משועשע כעת. הוא התעצבן. קדחת לא התרשמה בכלל
והוסיפה להשתולל, חושפת את אחוריה אל מול המלך וקהלו.
אבי קרץ לי בעינו. ליד רות היה מונח אגד זרדים קטן. שלחתי ידי
אליו תוך שאבי ואני מעלימים עצמנו. התקרבתי אליה מבלי שתחוש
דבר, והצלפתי באחוריה החשופים. היא קפצה והסתובבה כנשוכת נחש,
עיניה רושפות גצים לוהטים, והיא מחפשת את מקור המכה.
נתתי את אגד הזרדים בידיו האמונות של אבי וההתעללות בה לבשה
פנים קומיות של ממש.
לכל מקום שקפצה, רדפה אותה מכת זרדים באחוריה, והיא לא יכלה
לראות מי מכה אותה. לרגע הסרנו את הסוואת הזווית הקריטית,
נעמדנו מולה, מקל הזרדים מתנפנף לעיני כל, ולמשנהו נעלמנו
והיא חטפה עוד הצלפה ועוד.
נמרוד נהנה הנאה מרובה מהעונש שהענשנו אותה, ובעוד קדחת נמלטת
מהאוהל, בוכייה וצורחת בחמת זעם, מחאו אנשיו של המלך כפיים
בחדווה.
התיישבנו ופרשנו את מתנותינו לפני המלך. מחיאת כפיים כפולה
הזניקה לאוהל שלושה משרתים שערכו שולחן לארוחה.
"אתם שדים או אלילים?" תהה נמרוד על קנקננו.
"אנחנו אנשים ממש כמותך, המלך, רק שבידינו כוחות גדולים שאינך
מכיר ואינך יודע."
הוא התענג על המטעמים שהבאתי מספינת הזמן שלנו, והתפעל מכל
הכבודה. הוא אהב מתוק. לפתן האננס היה בעיניו כמתנת גן עדן.
האגסים, התפוחים ואף הירקות שמעולם לא הכיר, וחלקי העוף הצלוי
המהבילים שהגשנו לפניו, כל אלו כבשו את לבו עד ששכח לגמרי את
הצרות שיעלו לפניו הלילה, כשירצה את קדחת בחיקו.
השארנו בידיו שתי חבילות שלמות של קופסאות גפרורים ולימדנו
אותו ואת משרתיו כיצד להדליק אותם, וכיצד להדליק את הנרות.
השארנו בידיו גם כמה מציתים מעוצבים יפהפיים, ואף את פעולתם
הסברנו לו. צר היה לו לשמוע שזמן פעולתם אינו בלתי מוגבל, אבל
לפחות יוכל ליהנות כל עוד הם יכולים לבצע את תפקידם.
לא הייתי מוכן לעזוב את המקום לפני חקירת עניין הגילים
המופלגים הרשומים בתנ"ך.
"זה מציק לי", הסברתי לחבריי, "בואו ונשאל את המקומיים ואת
המלך."
אף אחד לא ידע לענות לשאלה הזו. חשד התגנב ללבי, שמא אינם
יודעים כלל לספור, לפחות לא באופן מסודר, ולא כיצד מונים את
השנים. לשאלה שכזו ציפיתי שתהיה תשובה בידם.
"איננו יודעים", ענה רב המשרתים.
"איך אתם סופרים את השנים?" שאלתי.
"איננו יודעים" הייתה התשובה הנחרצת.
"מי מחליט מתי מתחילה שנה חדשה?"
"אהה, את זה מכריז המלך", ענו.
"ואיך הוא יודע לקבוע זאת? כמה ימים יש בשנה שלכם?" הוספתי
והקשיתי.
אף אחד לא ידע לענות. "הכל בידי המלך. צריך לשאול אותו."
"נקרא לנערה ונשאל את פיה", הכרזתי בין חבריי.
ובכן, למלך היו כמה תשובות מאוד לא קונסיסטנטיות, וללא שיטה
של ממש.
הוא מכריז על שנה חדשה במספר מועדים שנראים בעיניו חשובים.
למשל, כשנולד לו תינוק חדש. תינוקת איננה נחשבת לצורך זה.
למשל, כאשר מגיע הגשם הראשון, או כשמתחיל הקציר או הבציר או
כשהצאן מתחילים בהמלטות.
לפעמים כשהבקר מתחילים בהמלטות. לפעמים כשהיין החדש נמסך
קעריות.
הרבה הזדמנויות יש לאדם להכריז על שנה חדשה.
"לא חשבת על איזו שיטה קבועה? משהו שקורה רק פעם בשנה? כמו
למשל פריחת החצבים?"
"לא, זה לא ממש חשוב. יש חגים לכל דבר ועניין. יש אלילים
שלכבודם מתחילות שנים חדשות."
זה כבר היה מעל ליכולת התפיסה שלי.
"טוב", החלטתי לשנות כיוון, "כמה ימים יש בשנה אחת, אדוני
המלך?" חשבתי שיפתיע אותי במספר כלשהו, אבל כשאתה מכריז על
שנה חדשה כל פעם כשמתחשק לך, גם מספר הימים אינו בדיוק קבוע
לכל שנה, הלא כן?
"אדוני המלך, מסופר לנו על אנשים שחיו וחיים שנים רבות מאוד.
מאות שנים. כמובן שכאשר יש לך שנה חדשה לעתים מזומנות, הרי
שזה ייתכן, אבל האם יש לכם שיטה לספור את השנים עצמן?"
המלך נראה נבוך. קימט מצחו כמי שמנסה להיזכר או לחשוב על
תשובה ראויה.
"תראה", אמר לי, "לכל אחד יש עשר אצבעות, נכון? אז קל מאוד
לספור. יש חכמים שיודעים לספור גם יותר מעשר. אולי פעמיים
עשר, אבל זה נורא מבלבל כששנה מתחלפת, ואתה לא זוכר מה היה
המספר של השנה הקודמת. נכון?"
"אז איך אתה יודע בן כמה אתה המלך? מהו גילך? האם אתה צעיר או
זקן? מי זקן יותר בין האנשים?" טרחתי להבהיר קצת את כיוון
המחשבה שלי.
"באמת מעולם לא חשבנו על זה. מי שנראה זקן הוא זקן ודי. זקנים
הם הכי חכמים, לכן הם מייעצים לי ואני מחליט."
לא הבנתי.
"תראה", סיפר לי המלך בהמשך, תוך שהוא מנסה למצוא הסבר מחוכם:
"מי שהיום בן עשר שנים, ואני מכריז שהתחילה שנה, אז הוא כבר
בן עשרים, נכון? ומי שהוא בן מאה, נהיה בן מאתיים. ככה זה
עובד בדרך כלל, אבל הרבה אנשים לא ממש זוכרים בני כמה שנים
הם."
הבנתי! כעת הכל ברור. כל אחד יכול להיות צעיר או זקן, חטיאר
או מלך או חכם או יועץ. אשת סודו של המלך היא היועצת הכי
קרובה אליו. אם היא תרצה, מחר תחל שנה חדשה וכל בני המאה יהיו
בני מאתיים. מה כל כך קשה להבין?
חזרתי לרשימת השמות והגילים שבבראשית פרק י', ואחר כך לבראשית
פרק י"א. הבטתי ברשימה ברחמים והחלטתי שהגיע הזמן לחזור
לספינת הזמן שלנו.
הבנייה נמשכה עוד כמה דקות בסדר מופתי, כשמהנדסי המלך מנצחים
על המלאכה, וגורד השחקים ההיסטורי הנורא והמאיים על אלוהים
ומלאכי השרת שלו, מתגשם והולך.
עננים החלו מתקבצים במהירות בשמי אחר הצהרים. "זו לא עונת
הגשמים!" צרח מישהו. "אולי אלוהים החליט להביא שוב מבול
ולהטביע את כולנו כמו עכברים?"
אבל מבול לא החל. לעומת זאת, כמה רעמים וכמה ברקים והסערה
עברה. אלא שמאותו הרגע, שום דבר לא היה עוד כבהתחלה. כולם
החלו לצעוק, ונראה שאין אף אחד המבין את שפת רעהו.
"זהו סוף העולם", הודיע לנו אבי, "הפולנים נולדים כעת וגם
השבדים. עוד מעט ידברו גם סינית ויפנית ופורטוגלית וטורקית,
ידברו סלאבית ויוונית ועברית ואנגלית, ואפילו צרפתית חלילה,
וידברו גרמנית ואידיש ולאדינו, איטלקית וערבית והולנדית, וכל
הודי יקרקר באחת מאלף השפות שבהודו, ובגן העדן ישירו המלאכים
בשפה שאף אחד אינו יודע ואינו מבין... מלבד כמה צדיקים
מופלגים בעלי זכויות של קדושה."
חזרנו חפויי ראש אל ספינת הזמן שלנו. הדלקנו את האורות, בדקנו
שכולנו מדברים עברית, וכל אחד התיישב במקומו.
ביקשתי לבצע בדיקה מהירה שלא נכנס שום נחש לספינה ושכל
הסנדביצ'ים שנותרו מהסעודה המלכותית נותרו במקומם בצידנית.
שום נחש לא טעם מהם ולו כזית. בדקתי שכל המכוונים מראים את
המילה הביתה ולחצתי על הסטרטר.
אף אחד לא יידע זאת אף פעם, כי אני לא אספר לאיש. אבל,
כשהגענו הביתה בשעה טובה וכל אחד כבר הלך למעונו, ניקיתי מעט
את הספינה מבפנים ומצאתי בה, מוסתרת מעין רואה, מתחבאת בפינה
קטנה,
את קדחת.
אותה כבר אשמור לעצמי בלבד.