אם תחפוץ לדעת נפשי
צורך אחד יאחז בדעתך
להעמיק אל תוך הבוץ הלח
החובק אותה רוח פרצים
אותו חוק טבע פגוע
זב דם פצעי, מוגלה עבה
סובבת קרום חושיו.
ואם תחפוץ לכאוב את כאבי
גיגית גדולה תמיט מכובד המטר.
כי רב הוא המעיק וכל לוחץ
רק מתגבר וגל ענק שוטף את
כל הזוהר הנותר.
פעם, זוכרת אני,
כבר לא כל כך טוב
גם זה נשחק אט, אט.
היה זוהר רב יותר
הייתה שמחת חיים
הייתה בדיחות הדעת
היה חיוך מתוק ילדותי
כן תינוקי אך אמיתי
ומאושר.
ועתה כל שנותר
הוא כאב עמוק.
חיוך מריר אמרת הוא תינוקי,
איננו אמיתי
ובהחלט איננו מאושר.
ואחפוץ אני לומר לפחות
אחת לאדם שיבין שיבכה
אך אין הוא בנמצא.
כי המקשיב אינו מגיב
והתגובה הבאה היא שתיקה
ארוכה ומעיקה.
זעקת - עקרונות גם לי יש
שלבים - הגיע הזמן של זה השלב.
תינוקת, היסטרית
היכן נעלם הרציונאליזם
ומה עם הבגרות?
ממה הפחד האידיוטי
והמבוסס הלז?
אז זעקת כאב תפרוץ
מתוך תוכי ליבי
אינני יודעת
הצילו! אוי אמא
זה כואב, זה לא עוזב
אני פוחדת אף לנסות
הכל שוקע תחתיי
מה קרה? הייתי כה שונה,
כה מלאת חיים
זוכרת פעם יכולנו לצחוק
יחד כבמקהלה
כיום נותרת רק את כסולו
כי אני שכחתי כיצד
עושים זאת.
זוכרת החיוך הילדותי
התינוקי אך אמיתי היה
ואף מתוק
כיום שכחתי א'-ב'
של שפת האושר.
החול הוא טובעני אף תובעני
הוא עד מאוד
ואין מוצא כי הדלתות בפנים נעולות,
אני בחדר בודדה
ורק ציפור על אדן החלון
אבל היא בכלל לא מבינה.
בת 17 בוכה אני
מעל קלידים וסרטן שלא מוותר
אוי! אמא זה כואב
היכן הכוהל הצורב?
אולי הוא יעזור? אולי כל זה
כבר יעבור?