הנשים בסרטים של "הולמרק"
ממשיכות לבכות במקלחות
עם הפנים לקיר אחרי אימון מעודדות
(הגברים בוכים בלילה ביערות
הגשומים של ויאטנם)
ואני לא מקנחת
אף לא בדמעה
מלוחה אחת
את זיכרון החצאית
הקצרה מדי שלבשתי
באותו לילה
ואת ההליכה המשועשעת
אחריך
במסדרונות המפותלים של
ארץ דוברת אנגלית

איני צריכה להתאבל על
מה שהיה זמני
מלכתחילה
למרות שגינוני
ניחומי האבלים
בהם קיבלת אותי
בחזרה לזרועותיך
הנעימו את זמני
בשבעה הגדולה
שהתעקשת שנשב על
מה שאבד
לך

הבתולין שלי אבדו
ואיני מצליחה להיזכר
היכן השארתי אותם

האם בחדר זר בבית מלון
או על מיטת הוריך

אני ואתה
גדלנו כמו זוג תאומים
סיאמיים
בבריכה הגדולה של הקיבוץ

בכל קיץ אני מריחה אותך
בכלור של בריכות שחייה ציבוריות
ובכפות רגליים יחפות הנחרכות
על האספלט החם

בריצה המהירה חזרה
אני נזכרת
בשבתות שלנו
בהן היינו יפים ושזופים
לבושים בחולצות לבנות
ישובים לשולחן בשיער רטוב מבת אורן
בחדר האוכל

מחלת הילדות
שחיברה אותנו לראשונה
היא אותה המחלה
שהפרידה בינינו
והשאירה אותי חסרה אותך
כמו שחסרים
צלע

כשדיברנו הרגשתי
את הילד שבך
מצטנף בפינת החדר ומנענע את גופו
קדימה ואחורה
בעוד ש
המבוגר שהינך
דחק אותי ממנו
בהתמדה
לפינה החשוכה ביותר
עד שנעלמתי
בין אריחי הריצפה

אני יכולה לחפור בזה
במעדר או לחצוב בזה
בסכין מנתחים
לצרוב את זה בגליצרין
או לטבול את זה בנפט
ולהצית

להסתיר את זה
תחת בד כהה
או להטביע את זה
בקירות הלבנים
ליידות בזה
אבנים

לירוק על זה
להשתין על זה
לדמם את זה
מבפנים

לצרוח את זה או לשורר
את זה בשירים

אבל אני לא יכולה
לחיות את זה

לחיות את זה
זה בלתי אפשרי