"אח, ריח של קפה. יש יותר טוב מזה? אני נשען על הכסא נוח שלי
ומסתכל במכוניות עוברות.
ככה. טוב לי ככה. שמש טובה היום. כמו בכל יום. קפה חם, רותח לי
בין האצבעות, כיף. אחלה.
ככה צריך להתחיל את הבוקר. יושב לי על הכסא נוח שלי בסתלבט
ומסתכל במכוניות עוברות. ראיתי כבר למעלה ממאה תאונות בחיים
שלי, לפחות עשר קשות. אבל לא נתתי לזה להרוס לי. נשארתי לשבת.
כי בשביל זה אני בא לפה, להירגע. אייי, כוס אומו, כיף פה, אח.
גם כמה כוסיות, אינעל ראבאק. מה צריך יותר, כוסיות ומכוניות,
מה צריך יותר בחיים תגיד לי, מה? והריח של הדשא. והריח של
הקפה.  והריח לפעמים של האגזוז של האוטובוס לפנים, תענוג.
תאמין לי תענוג. זה העולם. אין מה לעשות.  ככה. יש לי זמן. אני
יושב פה כבר חמש שנים, בוקר וצהריים. שקט. שקט נפשי. לא הייתי
בישיבות בעבודה בחיים שלי. לא באסיפות הורים.  לא בפגישות ועד
הבית. הכל חרא. חרא לפנים. במקום זה אני בא לפה. ויושב. פשוט
יושב. וחושב על איך כולם אוכלים את החרא הזה ושותקים. כל
האנשים האלה במכוניות שעוברות. כל אחד והחיים המסריחים שלו.
לא מצליחים להוציא את האף מהחרא כדי להריח. לפעמים אני מדמיין
שכולם כמו עבדים שלי. וואלה, כאילו כולם עושים הכל בלי לדעת
שזה בשבילי. וזה מצחיק אותי. זה אשכרה נראה ככה מפה. זה אשכרה
נראה ככה מהאי-תנועה הזה."