ליר לא היה ילד רגיל, השיר שהתנגן בתוכו היה שונה משל הרבה
מאוד ילדים. היה לו קשה להתחבר אל בני גילו, הוא אהב לשמור את
מחשבותיו לעצמו בגלל שלא הכיר אף אחד שחשב שיתעניין בהם ויבין
אותם. הוא ניסה להתחבר אל ילדים הרבה פעמים, אך אף אחד לא קיבל
אותו. כבר בגן הוא נתן את מכונית המזל שלו לילד אחר, רק כדי
שיהיה "חבר" שלו, ומהר מאוד גילה שלמרות ה"חבר" החדש, הרגשתו
לא משתפרת.
בימיו בבית הספר היסודי, זכה לאהדת הבנים בספורט- אך האהדה
נשארה רק במסגרת שיעורי הספורט בהם התבלט מבין השאר. ריצה
הייתה בעיקר הצד החזק שלו, הוא רץ הרבה מאוד ופשוט נהנה מזה.
בתקופה ההיא זה העביר לו את הזמן כאשר כל הילדים כבר הזדחלו אל
החוגים שלהם והוא היה נשאר לבדו מהצהריים ועד יום המחרת.
בעתיד, הריצה סיפקה לו בריחה למציאות אחרת, הוא היה לוקח את
עצמו, את הדיסקמן שלו ופשוט רץ. ללא שעון, ללא פלאפון, מנותק.
אך זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.
בחטיבת הביניים מצא את עצמו נותן את האוכל שאימא הכינה לו
לילדים בריונים שאיימו עליו במכות. בתחילת התיכון זה נעשה רק
גרוע יותר, כאשר בנוסף לאוכל החל לתת להם גם כסף.
יום אחד הוא התעורר, הוציא מהכיס אקדח ופשוט ירה בבריון הראשון
שראה. טוב ככה הוא חלם לפחות לעשות. יום אחד הוא התעורר והבין
שנגמר לו הכוח לכל זה, נמאס לו שדורכים עליו, נמאס לו שהוא לא
יכול להגן על עצמו, נמאס לו להרגיש רע עם עצמו. ההרגשה הזאת,
של חוסר אונים, של חולשה, של נחיתות גרמה לו להקיא בכל פעם
מחדש. הוא החליט לקחת את עצמו בידיים. הוא החליט שדי. מעתה
והלאה הוא יחפש מקום ללמוד בו אומנות לחימה, הוא ישקיע את חייו
לכוח ומיומנות וטכניקה, ואף אחד לא יאיים עליו וייקח ממנו
דברים. בנוסף החליט, מחר הוא יגיד לבריונים לא.
הוא אכן הלך ואמר לבריונים לא. למזלו, הדרך אל בית החולים מבית
הספר הייתה קצרה, ולמזלו לאחר ימים בודדים יכל לחזור לרוץ שוב.

הוא התלונן במשטרה והבריונים האלו לא הציקו לו שוב, הוא סיים
את התיכון מחוזק והמשיך להתאמן לקראת החיים האמיתיים, שם הוא
חשב לעצמו, אף אחד לא יעז לדרוך עליו שוב.
עד לגיוס המשיך והתחזק והעלה לעצמו את הביטחון. בצבא התגייס
ליחידה מיוחדת ללוחמים- הוא נהנה מאוד מכל המשימות, הנסיעות
לארצות רחוקות, מהאנדרלין בכל משימה ובעיקר מכך שמצא לעצמו כמה
חברים טובים, אך אף אחד לא התקרב אליו במידה כזו ששיתף אותם
במחשבותיו. הוא היה נער בן 19, אשר לא שיתף לעולם איש
במחשבותיו. הוא הרגיש לכוד בשיר של עצמו, שיר שרק הוא יכול
לשמוע. הוא הרגיש בודד.
לאחר הצבא נסע לארצות הברית, במטוס לא הסתכל למבט פרידה
מישראל. בארצות הברית מצא עבודה בתור מאמן כושר, אך מהר מאוד
גילה אותו סוכן, והחליט שהבחור הצעיר יכול להגיע לרמות הגבוהות
ביותר באומנויות הלחימה והחל לארגן לו קרבות. ליר ניצח את
כולם. הוא היה שמח, אך זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. יום
אחד הוא פגש בזמן ריצה מישהי שרצה, כל אחד היה עם הדיסקמן שלו,
בתוך המוזיקה שלו. מבטיהם נפגשו, לאט לאט כל אחד הגביר קצב והם
התחרו. קראו לה שרה והיא הייתה אצנית מעולה, ולאחר חודשים של
יציאות וחיוכים וחיבוקים הם גם עברו לגור ביחד. לא היה ברור
לליר איך הוא הצליח ליצור את הקשר הנפלא עם הבחורה המדהימה
הזאת, הרי בכל חייו לא התחיל עם אף אחת ולא היה לו קשר עם אף
אחת, הקשר היחידי שלו לבחורות היה דרך מגזין עיתון ויד שמאל
ופתאום הוא מוצא את עצמו, מאוהב עד הגג, ובפעם הראשונה גם משתף
אנשים במחשבותיו. והיא, היא הבינה, היא התעניינה, היא החזירה
לו במחשבותיה שלה, הרבה אנשים אמרו שלא ראו נשים יפות כמותה
במשך כל חייהם. הוא אהב אותה גם בלי קשר ליופייה, שרק העצים את
הרגשותיו.  הוא היה מאושר. הוא אהב לשכב איתה במיטה, לצפות
איתה בכוכבים דרך התקרה השקופה שלהם, ולבסוף להירדם מחובקים.
לפעמים ישן ללא חולצה והיה נהנה מהטיול שעשתה ידה של שרה בגופו
העליון. לידה היה מן מסלול קבוע. בהתחלה הייתה מניחה את ידה על
החזה השרירי שלו, לאט לאט מורידה את היד ומרגישה את בטנו,
לפעמים שרה לו שיר שינה, ואז היה נרדם.
הוא הכי אהב לחבק את שרה. כאשר חיבק אותה, הרגיש כמרחף באוויר.
בכל פעם שחיבק אותה, הוא אמר שלום לכוכבים ולירח. בכל פעם
שחיבק אותה, הוא לא רצה לעזוב. ההרגשה הזאת, ידה שמקיפה אותך
ומלטפת אותך בגב, הקרבה אליה, הריח שלה, העיניים שלה, החיוך
שלה.
הם היו מטיילים, הם גרו לא רחוק מהחוף ואהבו ללכת לאורכו, אהבו
ללכת בפארק, אהבו ללכת בטבע, הם אהבו ללכת ביחד.  
ימים ולילות רבים היו מדברים ללא הפסקה, על החיים, על הגורל,
על כל דבר שעלה בראשם וכל דבר שצברו בעשרים ומשהו השנים שחיו
עד אז. הם דיברו, התחבקו, התנשקו, שרו אהבה, כל אחד היה מאושר
מחייו, הם לא מיהרו לשום מקום.

יום אחד הוא חזר הביתה, שרה לא הייתה שם והיה חשוך. הוא הדליק
את האור ולפניו ניצב אדם, הוא נראה מוזר והיה מסריח, הוא היה
מפחיד. ליר עם איגרוף קפוץ שאל אותו מה הוא עושה בביתו. האדם
ביקש ממנו להירגע, ואמר לו "אני רוצה לילה עם אשתך, אשלם לך
מיליון דולר". ליר אמר לו שהוא לא צריך את הכסף שלו ושיעוף
מהבית שלו ושלא יראה את הפרצוף שלו יותר לעולם. האדם המוזר רק
חייך ואמר לו "זין זה בומרנג".  

ליר שמח בהחלטתו והיה גאה בעצמו. הוא הרגיש שהוא עבר שינוי
עצום שבא לידי ביטוי. הוא לא נתן לאיש הזה לדרוך עליו כמו
לרבים מהאנשים שפגש בחייו. הוא חשב שאולי האיש היה שיכור, ולכן
לא הרגיש צורך לפנות למשטרה. הוא סיפר לשרה, היא הביעה דאגה אך
הוא שכנע אותה שאין צורך, אך לפעמים אין דבר שניתן לעשות מול
דאגה.

שתי לילות אחרי הם יצאו לטייל שוב על החוף. הם הרחיקו לכת ולא
שמו להם עד לאן הם הולכים. הם נבלעו בתוך שיחה, עוד שירה מיני
רבות.
לפתע הגיחו חמישה דמויות מן האפלה, אחד מהם אמר לשאר "הרגו את
הבחור, שמרו את הכוסית לבוס". ליר הגיב במהירות. הוא שמע את כל
חייו מתנגנים להם ברגע אחד ואז קפץ באוויר, בעט בראשון שפגש,
הסתובב ובאגרוף העיף את הבא אחריו, הסתובב, ראה את האקדח מכוון
אליו אך הספיק להכות במכוון האקדח בעזרת המרפק תוך כדי שהוא
קופץ באוויר, מעיף את הרביעי ומעלף את האדם שהחזיק בשרה. ישנם
רק מעט דברים יותר חזקים מאדם שנלחם בשביל אהבתו, אחד מהם זאת
אהבה של זוג. לא היה להם פלאפון, אחד מהדברים שהם אהבו היה
להתנתק מכל העולם בשיחות שלהם, לא היה להם איך להזעיק את
המשטרה.
ליר הסתובב וחיבק את שרה. היה זה החיבוק העצום והחזק ביותר
שהיה להם. הוא נשם לרווחה. הוא נהנה מכל רגע, הוא שאף אותה,
הוא שמע אותה מתנגנת. זאת הייתה המנגינה הקסומה ביותר ששמע
בחייו. בזוית העין הספיק לראות צללית שחורה מרחוק עם רובה-
והסתובב בעודם מחובקים. הרבה כדורים פגעו בו, אף אחד לא פער בו
חור ופגע בשרה, אף כדור לא חדר דרך חומת האהבה שהייתה בתוכו.
הוא לא הרגיש כאב, הוא עדיין היה מחובק לשרה, הרגיש כמרחף
באוויר, אמר שלום לכוכבים, נשם את ריחה והסתכל בתוך עיניה,
נהנה מכל רגע בעודו יודע כי זהו היה החיבוק האחרון.