אני סוגר את העסק.
מכריז פשיטת רגל על החיים.
צריך לדעת מתי לומר נואש, אני אומר.
מתי לוותר.
בואו לראות אותי מכריז פשיטת רגל על החיים שלי.
זה יקרה היום אחר-הצהריים, בקניון הגדול, ליד המזרקה.
כולם יהיו שם.
בואו.
אני מלא אבק.
לא בשימוש כבר כמה זמן.
חורק.
חלוד.
יש עליי חיות.
ניפגש שם בשעה 4.
כולם יבואו.
אני מארגן שתייה וכיבוד קל.
קחו את זה כהזמנה אישית, אם תרצו זוגית.
תביאו חברים.
משפחה.
בהההה.
בהההה.
זה לא הולך להיות איזה אירוע נוצץ.
ישר לעניין.
בלי הרבה חרטה.
אפילו בלי הרבה מילים.
אומר רק:
בהההה.
אני מוריד את השבכה.
מקפל את הגגון לאט לאט ומוריד את השבכה.
ואחר-כך נועל.
'סוגר את הבסטה' אם תרצו.
אומר שלום, מכבה את האורות, מנטרל את האזעקה ולא חוזר.
אני לא חוזר לפה יותר.
חלאס.
אני לא עובר.
אני לא משכיר.
אני אפילו לא תולה שלט קטן "למסירה". (מי ייקח.)
על הזין שלי, אני הולך.
תגידו שאני בורח.
לא מתמודד.
אבל אני, זה מה שאני יודע.
בהההה.
וצריך אומץ. תאמינו לי, צריך אומץ בשביל להגיד את זה לעצמך.
"אני סוגר את העסק,
אני מכריז היום פשיטת רגל על עצמי ושכולם יבואו לראות, למחוא
כפיים, ליהנות, לצחוק עד דמעות."
אולי אפילו להתרגש.
אולי אפילו להתרגש קצת.