תרחיש מספר 1:
מכוונים לכם עכשיו אקדח לראש ואומרים לכם: "או שאתם רוצחים
אדם כלשהו שאינכם מכירים, או שאנחנו רוצחים אתכם ברגע זה". אין
לכם אפשרות לעבוד עליו ואין לכך אפשרות לחמוק: או שאתם מתים,
או שאתם ממיתים. מה הייתם עושים?

להערכתי ומבלי להסתמך על מחקר כלשהו, הרוב המכריע של האנשים
יבחר באופציה של לרצוח, ובלבד שגזר דינם לא יהא מוות. כמובן
שיהיה האחוז הקטן של האנשים האלטרואיסטים שיעדיפו להיות קורבן,
ובלבד שלא להרוג אדם אחר ולחיות עם התוצאות לאחר מכן. אותם
אלטרואיסטים ישיבו: למה שאהרוג אדם חף מפשע? למה הוא צריך
לסבול? ומנגד- איך אחיה עם עצמי? גם החשיבה על שנים ארוכות
בכלא, עשויה לצוץ. לעניות דעתי מדובר בהגנה עצמית לכל דבר, אם
כי הצד השלישי אכן מקשה על העניינים- מאחר ולא מדובר בנטרול
האיום הישיר, אבל זה כבר חורג מגבולות השאלה מהבחינה
הפילוסופית. כשהציגו בפניי את הקושיה הזאת לראשונה, השבתי שאין
לי ברירה, ואני אאלץ להרוג מאחר ולדעתי יצר החיים הוא היצר
החזק ביותר. ההתמרמרות שלי הייתה על כך שלדעתי, לא הייתה לי
בחירה חופשית אמיתית: הרי הייתי חייבת להרוג, לא?
קומץ האנשים שיבחר אחרת, מוכיח את ההיפך. אנו יוצאים מנקודת
הנחה שבכל כלל יש יוצא מן הכלל. מצד שני, ייתכן שהם אינם
מסוגלים לבחור אחרת- בדיוק כמו שאני לא אהיה מסוגלת לבחור
ההיפך, אלא שלכל אחד מאיתנו יש סיבה ומניע אחרים.
כמה באמת יש לנו בחירה חופשית בחיים, והאם המושג הזה קיים
במציאות?

תרחיש מס' 2:
אתם הורים. מכוונים לילדכם אקדח לראש. נניח והם נמצאים בחדר
אחר ואינם יודעים על המתרחש. מאיימים עליכם: "או שתהרגו אדם
אחר שאינכם מכירים, או שאנו נהרוג את הילדים שלכם". אין לכם
אפשרות להציל אותם וגם במקרה זה אתם סומכים על המאיים שאכן
ישחרר אותם במידה ותיכנעו לדרישותיהם. מה תעשו?

במקרה זה, מדובר בקושייה קשה יותר מאשר הראשונה שהוצגה. אף על
פי שאיני אמא ואני משערת כי חלק ניכר מהאנשים שיקראו מאמר זה
אינם הורים, אנו יודעים לפי מסרים חברתיים שסובבים אותנו מרגע
הולדתנו שמעבר לערך החיים הקדוש, הילדים שלנו הם הדבר הכי חשוב
שיש ועלינו להגן עליהם בכל מחיר. במקרה כזה, כשלא מדובר ב"או
אני או אדם אחר", הכף תכריע לטובת הילדים ורצח האדם האחר שאינו
מוכר הוא בבחינת "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת". סוגיה זו
מקטינה כביכול, את חופש הבחירה.

ראוי לציין שבמדגם קטן ובלתי מייצג בו שאלתי מכרים, בני משפחה
ואפילו סתם אנשים מהמכללה, היו אנשים שהשיבו לאחר התפתלויות
רבות על השאלה לעומת אחרים שהיו נחרצים וחלקם היה כן ואמר:
"זוהי הבחירה שלי, אבל לא ניתן לדעת מה יקרה בזמן אמת". ואכן,
שאלות אלו מנותקות מהמציאות ונותרות במישור הפילוסופי. ייתכן
שאדם שיאמר שהוא מוכן לרצוח את האחר יחטוף בזמן האמת רגליים
קרות וייתכן שהאדם שאמר שמצפונית לא יוכל לרצוח אדם אחר, ברגע
האמת יבין שחייו חשובים יותר מהכול ויעשה זאת.
בזמני אמת של מצוקה והישרדות, אנשים עשו את הבלתי אפשרי
פסיכולוגית ופיזית כדי לשרוד או כדי להציל את ילדיהם ולפעמים
כשנאלצו לבחור ביניהם לילדיהם- התשובות לא תמיד היו ברורות
מאליהן. תקופת השואה היא אחת הדוגמאות המצוינות לכך: שמענו
סיפורים מזעזעים על אימהות שחנקו את ילדיהן במו ידיהן כדי שלא
יבכו כשהנאצים באו לחפש יהודים בבתים, כולנו מכירים את
היודנראטים שבין הפעולות שעשו נאלצו לקבוע מי לשבט ומי לחסד
ושלחו אנשים למותם, וכל זאת על מנת להציל את עורם ועור משפחתם.
הייתה ביקורת קשה כלפיהם בזמן השואה וגם לאחריה, אולם כיום אנו
יודעים שלא ניתן לשפוט אדם במצבים כאלה שיעשה הכול כדי לשרוד-
גם כנגד המוסר האנושי הכללי והפרטני. ידועים מקרי הישרדות
בתנאים קשים בהם בני אדם אכלו גופות אדם כדי לשרוד ואף רצחו
אחד את השני על פי הגרלה כדי שהאחרים יוכלו לשרוד. האם בכל אחד
מהמקרים האלה הייתה בחירה חופשית, אמיתית?

כדי לענות על שאלות אלו שכבר בימי קדם הפילוסופים היוונים
הניחו את אבני הבניין של הפילוסופיה המודרנית, בין השאר על
קיומו של חופש הבחירה, יש לסקור את הגישות השונות המנסות להבין
ואולי אף לקבוע: האם לבני אדם יש חופש בחירה בעולם?

הניאו-פאטאליזם היא התיאוריה שצמחה מגישת הדטרמיניזם שטענה
שאין חופש בחירה והכול קבוע וידוע מראש. אמונה זו סותרת את
קיום אפשרות הבחירה החופשית ומאמינה בקיום הגורל שאין לחמוק
ממנו. זוהי גישה הממשיכה את גישת הפאטאליזם הטוענת שלא משנה
מה יקרה בתהליך, הסוף ידוע מראש ויקרה בסופו של דבר. לצורך
הבהרה, ניתן לקחת מקרה בו אדם צריך למות. על פי הגישה
הפאטאליסטית, הוא ימות בדרך כלשהי- לא משנה איך. אם אדם חולה
וזקוק לרופא- הפנייה לרופא מיותרת. כי אם הוא צריך להירפא, הוא
ירפא גם בלי הרופא, ואם לא- אזי שום רופא לא יעזור לו. התוצאה
הסופית אינה תלויה במעשים. במיתולוגיות היווניות אנו יכולים
לראות תפיסה זו באופן מובהק- היוונים נהגו ללכת לאורקל שניבא
להם את גורלם וגם אם ניסו לחמוק ממנו בדרכים שונות, הגורל תמיד
הסיט אותם לדרך אותה קבע מראש, כמו למשל במקרה המפורסם של
אדיפוס.
הדטרמיניזם, לעומת זאת, טוען שלא רק הסיום קבוע מראש, אלא כל
התהליך ושבעצם העולם מתנהל בצורה לינארית על רצף קבוע ומובנה.

הניאו-פאטאליזם טוען שבחירה חופשית הינה אשליה. ההתנהגות שלנו
מושפעת מהאישיות שלנו שמושפעת מחוויות שעברנו ומהביולוגיה שלנו
כדוגמת הדנ"א, איזון כימי/הורמונאלי בגוף ובמוח ומוטציות
שונות, שכל אלו כמובן אינם בשליטתו של האדם. מכאן נובע, שלמרות
שבמצבים רבים יש לנו מספר דרכים ללכת בהן, בשורה התחתונה יש
בעצם רק דרך אפשרית אחת בה נלך, כי אין דרך אחרת.
ההבדל העיקרי בינו לבין הפאטאליזם הוא, שאפילו הדרכים בהן אנו
בוחרים- ידועות מראש, ולא רק התוצאה הסופית. אם ניקח שנית את
הדוגמה של החולה שקורא לרופא, הניאו-פאטאליזם יטען שהאדם יחלים
לא בגלל ש"כך נקבע", אלא בגלל שהוא לא יכל שלא לקרוא לרופא שלא
יכל שלא להגיע אליו ולטפל בו- ולכן החולה הבריא. כלומר שרשרת
הסיבות הספציפיות גרמו לתוצאה האחת והקבועה.
לאפלס הגדיל לומר שאם כל הנתונים על היקום יהיו קיימים בידיו,
הוא יוכל ללכת אחורה עד למפץ הגדול ואף לנבא את העתיד בהתאם
לכך.

בניגוד לתיאוריות הללו, יש את אלו הדוגלים בקיומה של בחירה
חופשית. לאדם קשה לקלוט בראשו כי הכול ידוע ואין לו יכולת
בחירה, בזמן שכביכול בכל רגע נתון יש בו התחושה שהוא יכול
לעשות ככל העולה על רוחו.


בחירה חופשית בפסיכולוגיה

אי קיום בחירה חופשית

בהנחה והדטרמיניסט מאמין שאכן אין בחירה חופשית ושממגוון דרכים
- למעשה יש רק דרך אחת נתונה שאנו יכולים לבחור, כיצד זה מעמיד
את המוסר האנושי?
לדוגמה, אם אני אדם בעל פוטנציאל אלימות כתוצאה מחוויות עבר
שהיו לי, עודף טסטוסטרון, או שילוב של שניהם- הסיכוי שלי לבצע
פשע אלים בתגובה לגירוי, בעוד אדם אחר לא יגיב באלימות- גבוה
ואף יאמר הדטרמיניסט- ודאי.
מכאן נובע שאותו עבריין יוכל לטעון שהוא אינו בר ענישה כי זה
לא נבע מתוך בחירה, אלא כורח.
בבתי משפט אנו רואים חדשות לבקרים עבריינים המקבלים הקלות
כתוצאה מעבר בעייתי כגון תקיפה מינית או התעללות שחוו בילדותם
והשפיעה על התנהגותם העבריינית בהווה, אם כי הם נושאים באחריות
ולא פטורים מאשמה ומנשיאת הדין.

הגישות המרכזיות של המאה ה-20 טוענות שאין בעצם בחירה חופשית
ומסבירות הן עבריינות רצידיביסטית (עבריינות חוזרת ונשנית) והן
פסיכולוגיה נורמאלית ואב-נורמאלית: הגישה הפסיכוביולוגית
(השפעת הורמונים, גנים, חוסר איזון כימי וכו' שבין השאר גורמים
למחלות נפש, אך גם משפיעים על אישיות), הדינאמית-פרוידיאנית
(בעיות בעיצוב האישיות כתוצאה מקיבעון באחד מהשלבים
הפסיכוסקסואלים- העבריינות משמשת כמנגנון הגנה על ה"אני",
מחלות נפש שתת-המודע מפתח במהלך החיים כמנגנון הגנה), הגישה
הקוגניטיבית (מחשבות המעצבות את תפיסת העולם שלנו. עיוותי
תפיסת המציאות משפיעים על הדרך בה אנו מתנהגים וחושבים- והם
מלכתחילה מושפעים מאירועי העבר. בנוסף קיימות אמונות המשפיעות
על התנהגותנו והן משותפות לכל בני האדם ואינן רציונאליות),
התיאוריה החברתית (החברה אשמה- אדם מתנהג בצורה מסוימת, החברה
מתייגת אותו ומנציחה את התנהגותו ומצבו) ועוד.
ניתן לראות שבכולן הפרט מושפע מגורמים חיצוניים שאין לו שליטה
בהם, או בתהליכים פנימיים המתרחשים באופן לא מודע, ולכן ללא
שליטה (עפ"י פרויד והקוגניטיבית).
הגישה הביהביוריסטית (התנהגות מושפעת מלמידה בעזרת ניסוי
וטעייה, חיזוקים, עונשים והכחדה), היא אחת מיוצאות הדופן, שכן
למרות שגישה זו, מקורה גם בכוח חיצוני המבצע מניפולציות
באורגניזם (אורגניזם אחר או כוחות טבע כלשהם), יש אפשרות לזהות
את הגירויים ולבצע בהם מניפולציות (התניות) ועל ידי כך להקנות
התנהגויות חדשות או להכחיד קיימות-אך בשורה תחתונה, האדם עצמו
אינו שולט באופן מודע על התנהגותו ופעולותיו.

נחזור לעבריינים. על פי הניאו-פאטאליזם, אומנם האדם מושפע
מאישיותו, אך יחד עם זאת ישנן התנהגויות מסוימות הנעשות מתוך
רצון. לכן, האדם אחראי להתנהגויות אלו בין אם הן מתוך החלטה או
לא ואם פעילויות אלו בניגוד לחוק- עליו לשאת באחריות. ישנה
ביקורת קשה המופנית כלפי הניאו-פאטאליזם בנוגע לסתירה זאת
ובנוגע לכך שאיננו יכולים לתאר לעצמנו את חוסר קיומו של
המוסר.
התשובה לכך היא, על דרך החשיבה הלוגית, שכמו שהעבריין לא יכול
שלא לפשוע- החברה לא יכולה שלא להעניש אותו ושלא להגן על עצמה
וכמובן להצדיק זאת מוסרית.
לצורך העניין, מוסר הנו מערך פילוסופי המגדיר מעשים טובים
ורעים על פי אמות מידה המושפעות מהחברה וסביבת החיים של האדם
ומעוצבות על ידי ניסיון החיים של האדם. התפקיד שלו הוא להגן על
החברה על ידי ויסות התנהגות "לא מוסרית" או "רעה". אנו רואים
כאן אבסורד, שהרי אם תפקיד המוסר הוא לווסת התנהגות "בלתי
הולמת" שאינה ממילא, על פי ראיית הדטרמיניזם, מכוונת- הרי אין
למוסר ערך כשלעצמו. ברוב המקרים התנהגות קונפורמית נחשבת
כמוסרית. חלק גדול מהמוסר אינו אוניברסאלי והוא תלוי תרבות,
מקום וזמן. עצם העובדה שסביר להניח שמאז שהתקיימה החברה
האנושית כחברה, היה גם מוסר- הרי שניתן לומר שזה כבר מראה
שהמוסר הוכתב על ידי הדטרמיניזם והאבולוציה.

קיום בחירה חופשית

גישת תורת הבחירה הרציונאלית בפסיכופתולוגיה שקמה במאה ה-21,
ניסתה להסביר הפרעות נפשיות ככאלה המתפתחות באופן רציונאלי כדי
לקבל הקלות ועזרה מהחברה או כד לברוח ממצבי דיכאון או לחץ.
לאחר זמן מה, האדם שוכח כי עשה זאת מתוך רצון. ניקח לדוגמה אדם
שעבר תאונת דרכים, לקה במחלה קשה או עבר טראומה כגון אונס או
קרב. אותו אדם לפתע נכנס למצב של קורבנות ראשונית- מצב שלא היה
בו טרם לכן. החברה תומכת בו, מרחמת עליו והוא מקבל שלל זכויות,
טיפולים ותקציבים. אותו אדם, במקום לנסות ולצאת ממצב הקורבנות
שלו, מתחיל להנציח את מצבו ונכנס לקורבנות שניונית, בתחילה
במודע, והוא לא ממהר לחזור למצבו הקודם מבחינה נפשית ותפקודית
על מנת שיוכל לנצל את מלוא האופציות הנתונות לו. אנשים רבים
מנציחים התנהגויות שונות הנראות לאדם מהצד שלא הגיוני שאותו
אדם מעוניים באותו ליקוי/מחלה, אך יחד עם זאת, כיום מטפלים
רבים בוחנים קודם כל את הרווח המשני שאותו אדם מקבל- על מנת
שיתאפשר לטפל בבעיה המרכזית.
גם פה חסידי הדטרמיניזם יכולים להסביר את ה"רצון" בהקלות
כדטרמיניזם אבולוציוני- מיליוני שנות אבולוציה השפיעו ועיצבו
את ההתנהגות, המחשבות והרגשות של האדם, שכמו באבולוציה
הביולוגית- גם לצורה זו של התנהגות יש ערך הישרדותי ו/או הצלחה
טובה יותר בהעברת הגנים לדורות הבאים.
הגישה האקזיסטנציאליסטית החלה דרכה בפילוסופיה והשפיעה מאוחר
יותר על הפסיכולוגיה. הגישה האקזיסט' החלה להתעסק בהבנת משמעות
החיים ובשאלה האם מלכתחילה קיימת בכלל משמעות כלשהי לחיים.
הטענה היא שישנו חופש בחירה, אולם חופש זה גם טומן בחובו צרות:
ברגע שלאדם יש חופש בחירה, יש לו גם אחריות על מעשיו וזה מביא
אותו למצב של חרדה או אשמה (האם בחרתי נכון? האם עצם השהיית
הבחירה נכונה?). לכל אדם יש ארבע חרדות קיומיות, ומכאן שחרדות
אלו אינן בשליטתו:
1. חרדת אי קיום- האם אמות אי פעם? מתי אמות? המוות הינו
בלתי צפוי ויכול לתפוס כל אחד מאיתנו בכל רגע נתון.
2. חרדה מפני חוסר הוודאות של העתיד- עובדה זו מקשה עלינו
לבחור נכונה, מאחר וכל החלטה יכולה להשפיע באופן שונה לטווח
קצר או ארוך בחיים ומאחר ואיננו יודעים כמה זמן נותר לנו,
לעולם לא נוכל לדעת אם בחירותינו הינן נכונות. בנוסף, אין לנו
אפשרות  לדעת לאן החיים יובילו אותנו בכל רגע נתון.
3. חרדה מפני חוסר המשמעות של הקיום- אם אין משמעות לחיינו,
לשם מה אנו חיים? האם באמת אנו משולים למכונות? האם אין כל ערך
למעשינו ולחיינו? החילון והאתיאיזם הובילו לידי כך שאנשים
איבדו טעם לחייהם, חשו ניכור כלפי עצמם וכלפי העולם. לאדם קשה
לחיות בלי לדעת אם יש טעם למעשיו ואם יש מטרה כלשהי.
4. חרדת בדידות-האדם הינו יצור חברתי ואינו יכול לחיות
במנותק מהחברה. אנו חוברים לפרטים אחרים, אולם בתוכנו אנו
מבינים באופן מודע, כי האחר יכול להזדהות עימנו ולחוש כלפינו
אמפתיה, אך יחד עם זאת אינו יכול לחוש באמת את מה שאנו חשים
ולחוות את חוויותינו. בני האדם האחרים אינם מכירים את הפנימיות
שלנו במלואה, כפי שאנו מכירים, אלא את החיצוניות שלנו בלבד-
ולכך אין משמעות.

על פי גישה זו, האדם שואף לחירות, למשמעות בחייו
ולאינדיבידואליות ולכן לא ייתכן שבני אדם נשלטים על ידי כוח
עליון בכל מעשיהם. האחריות הרבה הזאת מביאה לחרדות, והאנשים
שאינם מסוגלים להתמודד עם חרדות אלו ועם המחשבה שאין לחיים
משמעות, מפתחים מחלות נפשיות והפרעות התנהגות.

בחירה חופשית במדע

הגישה הדטרמיניסטית שלטה זמן רב במדע. כל אובייקט בעולם נתון
לכוחות פיזיקאים הגדולים ממנו. כפי שהסברתי קודם לכן, החשיבה
כי האדם מושפע מהביולוגיה שלו ומהסביבה שעל שניהם אין לו השפעה
ומכאן שאין לו בחירה חופשית, ואם לאדם אין בחירה חופשית- קל
וחומר אין לחיות או לחפצים.
גילוי הנוירונים במוח ואופן פעולתם על ידי מטען חשמלי ומסרים
כימיים חיזק את השערת הדטרמיניזם, כי אנו בעצם רק סוג של מחשב
משוכלל. ישנם הוגים שאף הרחיקו לכת וטענו שהאדם הוא רק מכונה
ושלמעשה הנשמה כלל לא קיימת וכל מחשבה ורגש הקיימים נובעים
מפעילות פשוטה של נוירונים, כמו שאהבה הנחשבת כמושג ערטילאי
ונשגב, אפשר להסביר על ידי הורמונים וחומרים כימיים במוח.
גילוי תורת הקוואנטים העלה את הדיון על הדטרמיניזם מחדש- התגלה
כי האלקטרונים בשעת בדיקתם משנים את כיוון תנועתם (ופרמטרים
נוספים) ולכן עצם הצפייה משפיעה על ה"התנהגות" של הנוירון.
מכאניקת הקוואנטים, אם כן, היא תורה הסתברותית שאין בה חוק
קבוע וידוע מראש שבעזרתו ניתן לחזות מראש פעילות של אובייקט
כלשהו כמו למשל בחוקי האינרציה או הכבידה. מכאן שאין למעשה
מציאות אובייקטיבית, אם עצם מדידת האובייקט משפיעה עליו (אפקט
הצופה). ניתן להשוות זאת לניסוי בו החוקר צופה על פעילות של
קבוצה, אדם או בעל חיים מסוים ועצם הימצאותו במרחב בעלי החיים-
גורם לשינוי התנהגותם, כך שהם לא יתנהגו באופן הנורמאלי והרגיל
שלהם.
חשוב להבין שמכאניקת הקוואנטים אינה שוללת את הדטרמניזם מפני
שעצם הצפייה משפיעה על תוצאות הניסוי, אלא מפני שחלקיק יכול
להימצא בכל מקום ביקום ובכל מצב ואת מיקומו ניתן לקבוע רק על
ידי בדיקה ישירה. כלומר, היקום הוא לא דטרמניסטי מפני שהוא
אינו הולך בקו ישר, אלא בגלל שהוא פשוט אוסף של הסתברויות
שהחלקיק יהיה במצב מסוים, ועד שלא בודקים אותו- כל המצבים
קיימים באותו הזמן. לאחר בדיקה, הם יקרסו למצב מסוים שיש
הסתברות מסוימת שהוא יקרה. דוגמה נוספת שיכולה להסביר את הנושא
הזה היא כדור שנמצא בו זמנית על השולחן, על הכיסא ובצד השני של
הגלקסיה. לכל מצב כזה יש סיכוי מסוים שהוא יקרה אבל אנחנו לא
יכולים לדעת היכן נמצא הכדור עד שנסתכל עליו (מה שלא שולל את
קיומו גם במיקומים אחרים). כמובן שההשוואה הזאת אינה מושלמת
שכן מכאניקת הקוואנטים מיושמת רק על היקום הסאבאטומי, בעוד
שבעולם הרגיל שולטת תורת היחסות שהיא תיאוריה דטרמניסטית לכל
דבר.

אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שהנפש היא חלק אינטגראלי מהגוף או
שאין נפש בכלל, בתוספת לכך שאנו יודעים שהמוח פועל על ידי
דחפים חשמליים בצורה כזאת: הנוירון יורה פוטנציאל פעולה רק אם
סכימת הפוטנציאלים הקודמים שהוא קיבל מספיקה ולמעשה הכול תלוי
במצב התחלתי מסוים שקיים, בתוספת לקלט חושי מהסביבה (שכמובן לא
תלוי בנו) שאף הוא משפיע על זה, אנו נגיע למסקנה שבעצם כל
פעילות המוח שלנו נובעת מכימיה ופיזיקה, ואז כיצד יתכן שיש לנו
בחירה חופשית?
ישנם האומרים שמכאניקת הקוואנטים לא מדברת על בחירה. היא רק
טוענת שאי אפשר לנבא לגמרי את כל המצבים וזה עניין של הסתברות.
אם נשליך את זה לכאן זה יוצא שגם אם נדע את כל הפרטים הכי
קטנים על המוח, לא נוכל לנבא בדיוק של מאה אחוזים איך אדם ינהג
בסיטואציה מסוימת אלא רק מה ההסתברות לכל פעולה שהוא יבצע. אך
אין זה הכרח שחוסר יכולת ניבוי של פעולה מסוימת, אומרת שבהכרח
יש בחירה. לצורך העניין, ההסתברות היא גם עבור האלקטרונים עצמם
וכל המשתמע מכך.
מכאניקת הקוואנטים אינה שוללת את הדטרמניזם בכל הקשור לאדם,
מהסיבה שהפולסים החשמליים במוח הם חזקים יותר מאלקטרון אחד בכל
פעם. נוסף על כך, המרחקים בין הנוירונים הם גדולים במובן
הסאבאטומי ולכן ההסתברות שאלקטרון יעלם בנוירון אחד ויופיע
בשני היא אפסית וגם אז מידת ההשפעה של זה על הנוירון לא תהיה
ככל הנראה קיימת.
מצד שני, אין לנו אפשרות לדעת האם פעילות האלקטרונים אכן לא
משפיעה על פעילות המוח והמדע שמגלים דברים חדשים כל העת, רק
מוכיח לנו כמה שאנחנו לא יודעים. עיקרון זה הנקרא
"סופרפוזיציה" (תיאור ההסתברות לאפשרויות השונות של מצב
המערכת), יכול לשמש כהסבר לבעיית הרצון החופשי, אך אין שום דרך
לאושש את הקשר בין הרצון החופשי של האדם ופעילות המוח לבין
תנועתם של האלקטרונים. החלקיקים הפועלים באקראיות ולא נשלטים
על ידי חוקי הטבע, פועלים בתופעת המיקרו ואינם מתרחשים בתופעת
המאקרו- כדוגמת הנוירון.
מכל מקום, גם אם יש קשר בין מכאניקת הקוואנטים לחופש הבחירה
שלנו והיא משפיעה על התנהגותנו לאחר שרשרת פעולות חשמליות
במוח, עדיין זה שולל את חופש הבחירה שלנו- כי בין אם הבחירה
שלנו מושפעת משרשרת סיבות שמובילות לתוצאות שמובילות לסיבות
וכן הלאה ובין אם הבחירה שלנו מקרית- היא עדיין אינה מכוונת
על ידינו.

אם נחזור לתרחיש הראשוני, ננסה לבחון את בחירתנו בחיים: האם
בחירה זו אכן נבעה מהרצון לחיות, או שמא הדחף שיש לכל אורגניזם
הוא שגרם לנו לבחור בדרך האחת והיחידה שקיימת מבחינתנו- החיים?
ואם נבחן את התרחיש השני, האם הבחירה שלנו בילדינו היא אכן
בחירה או שגם זהו חוק טבע, או אינסטינקט, הקורא לנו להגן בכל
מחיר- אף במחיר חיינו- על צאצאינו?
האם התרחישים הקיצוניים האלו מבהירים לנו שאכן אין לנו כל
בחירה חופשית? האם אנו כבני אדם המאמינים בחירות, יכולים לחיות
את חיינו בחשיבה הזאת שלמעשה אנו כקטר הנוסע על מסילה אחת ואין
לו מסילות נוספות הסוטות הצדה, ולכן אין לנו שום כוח השפעה על
הכיוון בו אנו נעים? האם באמת האדם הוא רק אוסף אטומים ולכן
אין לו בחירה כמו שלאף חלקיק בעולם הסאבאטומי אין ברירה
בתנועותיו?