יש כאבים בבטן כחרב פיפיות מתהפכת, צורבת אש במעיי. בקבוק
אלכוהול חריף מטפטף טיפין טיפין אל רצפה עבשה,דולף כמו דמעות
האתמול המרירות כלענה. יש ריק אחד גדול כבולען סיד הסוחף לתוכו
כל שרק יוכל ואני מתכנסת לתוך עצמי, נופלת לתוך בור שחור
שמשקלו גדול עשרות מונים על נפחו ושואב לתוכו הכול: את כל הצער
והכאב- אף האור אינו נמלט מכלא. זהו כלא נצחי, אף לא עד סוף
החיי. במקום הזה לא מתקיים המוות, גם לא החיים ואין נשמות
מעונות ואין גופות מרקיבות ואין כאבי ייסורים- אף לא חבלי לידה
של משהו טוב שנופל לתוך משהו רע...

האין אינו והיש ישנו ואולי הכול הוא לא כלום שרק גדל, מתנפח
ומתעבה על חשבונו של היש ואולי היש הוא רק בדמיון, זרע פורענות
של רצון לברוח מהאובדן. היש נוצר מהיש שהוא אני, אבל אני אולי
אינני ואולי לא הייתי קיימת מעולם...
ישנם זמנים בהם הקיום שלך מוטל בספק ואם לא הוא- אז משמעות
קיומך- ולשם מה אתה קיים אם אין עבור מה, אם החיים תפלים וחסרי
תוכן ועניין, אפורים כמלט מאובן ביום חמסין שלא הספיק למלא את
תכליתו וכעת הוא חסר תועלת?...

האם האושר הוא בהישג יד ולמה הוא נוצר חמקמק כל כך כסבון האחוז
ביד רטובה? האם החיוך הוא היפוך האספקלריה של הבכי, השמחה היא
השחור והזעף הוא הלבן?
הכול חסר צבעים ומהם החושים עליהם אתה סומך למן הרגע בו בקעת
מבטן אמך אם עליהם אינך יכול לסמוך וכל מה שלמדת לבטוח בו-
מאכזבך, כל מה שהיה יציב לך כעמוד בטון מזוין- מתמוטט לו לשברי
שברים, לפיסות זעירות?

מה אני אם לא אוסף אטומים מקושרים באופן רנדומאלי היוצרים
אוספי אטומים אחרים באופן רנדומאלי ואז מתנפצים אל הלא-כלום של
היקום שאף הוא מתרחק ונמוג אך תוך האפסיות העצומה שלא ניתן
לקלוט אף לא במיליוני תאי נוירונים החוברים יחד לפלא החכם
ולתעלומה המופלאה ביותר ביקום הידועים לעצמו?

יש כבשן לוהט הפועל ללא הרף, מתיך לתוך עצמו את ה"אני" ויוצר
משהו שנמוג אט אט לתוך עצמו... יש נפח זכוכית שיפיח בי חיים
ויש חרש ברזל שירצע את בשרי וירקע את עצמותיי. אני אסומן במרצע
ובמנקב ואדורבן על ידי מלמד בקר. אולי אזחל בתלם ואשתלב בתוך
העדר, אולי אני לא...