מתפתלת בכאב על המיטה, קיוויתי שזה יעבור. מאז שהייתי קטנה,
הייתי קצת שונה מכל הילדים האחרים בגן. ככל שהתבגרתי היו יותר
ויותר סימנים שהבדילו אותי מילדות רגילות. דברים קטנים שלא
בולטים לעין, אבל אני ראיתי אותם. את כל הסימנים, והם כל כך
הפריעו לי. הרגשה מנוכרת כזאת. כאילו זה לא קורה לי בכלל, אני
עומדת מהצד ומסתכלת על איזו מפלצת. לא ישנה בלילות, לא מסוגלת.
בחילות בערב, עצבים כשאני רואה דברים בצבע סגול. כאבי ראש חדים
אחרי נגינת תופים וכינורות.
הבחילה חזרה היום, ירח מלא, שיא ההתפרצות. מתכווצת לכדור
ומייללת לעצמי, מנסה להרגע. לנשום עמוק ולא להסתכל על אור, ככה
הכי פשוט, חסר כאב, הכי מהיר... מערבולת שמתחילה בתוך הבטן,
הרגשה כאילו מישהו עם ציפורניים ארוכות הכניס יד ישר לבטן שלך
תפס באיבר הראשון שנתקל בדרכו והחל למשוך ולנסות לקרוע אותו.
איך אני יודעת שככה מרגישים? אולי עדיף שאיש לא יגלה את זה.
במשך השנים ניסיתי הרבה שיטות, היום אני כבר יודעת איך לגרום
לזה להפסיק מהר. האנושות עוד לא המציאה לזה שם. הרופאים לא
מסוגלים להסביר את התופעות. לפעמים כשאני בכל זאת מצליחה להרדם
תמיד יש לי חלום אחד. הוא קצר וחוזר על עצמו תמיד. החלום שהיה
לי מאז שהייתי ילדה קטנה.
מול עיניי תמונה של אישה יוצאת מהנהר, נוטפת משהו שחור ודביק,
ציפורנייה שלופות כמו ציפורני חתול, עינייה סגולות ופתאום היא
נופלת על הבירכיים. מתחילה להתפתל בכאב ולצרוח "מקוללת". מתוך
בטנה יוצאת שתי ידיים נוספות, ירוקות. פה אני תמיד מתעוררת.
הבטן מתחילה להתנפח טיפה, כאילו בלעתי יצור חי שמנסה לצאת.
צרחות יוצאות מגרוני באופן בלתי מודע, ומתוך הבטן יוצאות לאט
לאט כקורעות את עורי, זוג ידיים ירוקות. החדר חשוך ככה שבמצב
ה"לא שפויי" שלי אני לא אמורה להשתגע, אולי הפעם גם אצליח לא
לשבור שום דבר.
בבוקר שוכבת מוטלת על הריצפה, אומרים שככה מתעוררים מהתעלפות.
היום אני הולכת לנסות תרופות חדשות שהתחילו לפתח בעקבות המקרה
שלי. ובכל זאת כשאני יוצאת לרחוב עדיין אנשים מסתכלים עליי
באופן מוזר, ולפעמים אני שומעת לחשושים, מילים כל כך דומות,
מוכרות, שמזכירות את חלומי. הם לוחשים לי "מקוללת"... |