[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מור כהן
/
אנשי הגשם

החורף מביא עמו תחושה חדשה של בדידות נושנה,
ביללות רוחותיו וטיפותיו הגדולות, חובק סערת רגשות שאין מנוס
ממנה.
האוירה משתנה.
במקום לשחק אחד-על-אחד, מצטייר מאבק של יחיד מול רבים,
ולצערי, אני חוששת שאתה הוא האחד הזה.
אני תוהה כמה מכות יכול אדם אחד לספוג, ומה עוד יפול עלייך.
שעון החורף רק החל לתקתק, וכל שניה שחלפה לה, הייתה לך הרסנית
יותר מקודמתה.
אני מסתכלת במראה ומדמיינת מה אתה רואה שם, מה משתקף לך
מדמותך הגדולה והמסורבלת, מה רואות עיני הילד בגוף הנער, שצמח
בין-רגע והשאיר אותך בתומך, מבולבל ועצוב, ולא מבין.
והרי איך תבין? מה יש להבין, בעולם שרק מועך אותך לקרקעית,
בעולם שמבחינתו אתה רק מדרגה ל'מוצלחים', המטפסים בדרכם
למעלה, עולם שיגיד שהיית ילד שקט ומופנם ואולי גם חבר טוב (לו
                                                         
רק ניתנה לך ההזדמנות), כשתחליט שאתה לא רוצה לחיות בו יותר.



אני חוששת שגם אני הוא האחד הזה.
הקיץ הביא עמו בצורת קשה, הרגש ייבש ויחד איתו הדמעות,
והגידולים משוועים למים.
אנשי הכפר מחכים לי, מתחבאים מאחוריי עצים ערומים ובשדות
שרופים, נסים מהחום הקופח אל בנייני בטון לוהטים, ובידיהם
קערות מתפוררות ודליים ריקים, והם יעשו הכל כדי להשיג את
מבוקשם.
העדינים שבינהם ממתינים לרגע. הוא אולי מתאחר מהרגיל, אך הם
יודעים כי בסופו של דבר היורה לא יאכזב, והחורף הקשה והסוער
יערער גם את בתי ליבי. הם מתאמצים להסתתר, אבל אני יודעת שהם
שם, עדים לכל עלבון, הדים לכל כאב, צופים בי בכל רגע קשה
ומשפיל ומקווים שיהיה זה הקש שישבור אותי, מחכים. מתפללים
לראות אותי נופלת. הם מתפללים.
לפרקים נמאס להם לחכות, והם יוצאים עם מקלעים, דוידים קטנים,
וסוקלים אותי בחולשותיי. ואני, גוליית, מסתגרת באימה ומצפינה
ככל האפשר את נקודות התורפה שלי, שרק לא ייגעו לי בהן.
לפרקים ייחלתי להישבר לרסיסים, ולו-רק בשביל רגעי השקט המעטים
שיווצרו, בהם יאגרו אנשי הכפר את הדמעות בדליהם, בקערות,
בכובעי הקש המחוררים, בכפות ידיהם, ויניחו לי לנפשי, לאחות את
                                                       
השברים.



כואב לי עלייך.
אין מה להבין בעולם הזה. העולם השונא הזה, המאשים, המתריס,
המתגרה, המגנה, המענה, העולם הזה ששוכח את כל מי שדחק
לשוליים, את כל מי שהפיל מתהומות הנפש.
העולם הזה לא מבין, שמפרטיו יצר בעצמו צבא של אנשים מפורקים,
צבא של אנשים מבועתים, שמא יגלו את חולשתם ויאנסו אותה בכיכר
העיר, שמא ילבישו גם אותם בבגדי שוטים ויוליכום קשורים
ברחובות של עליבות והשפלה, צבא של אנשים שיאתרו את מכאובינו
ויטלטלו אותם בכוח, יגישו אותם לשולחן בתור קינוח מוצלח, ולו
רק שיחפו עליהם, שלא יסגירו אותם.
אלו הם האנשים שיגרמו לך להסתגר ולברוח מהמציאות, מעצמך, כדי
לא לתת להם את האפשר למוטט אותך, ויגרמו לי להדיר מעצמי את
הרגש ולחנוק את הדמעות, כדי שלא להסב להם את העונג שבנפילתי.
האנשים האלו יכו בך עד כלות הנשמה, ובי עד זוב דם, ויכו גם
אחד בשני, כי אין להם ברירה. האימה מפני עוד אנשים כמותם
משתקת בהם את קול ההיגיון ומפעילה את מנגנון ההישרדות, והם
ימשיכו להרוס אחד את השני עד ששום דבר לא יישאר כאן, רק גופים
חבולים וריקים מנפש, ריקים מתוכן, נטולי כל צלם אנוש.
וכשהמנצח, 'המוצלח', יעמוד על הר הגוויות שנערם תחתיו, מאבק
היחיד-רבים שהחל לתקתק כבר בשניות הראשונות של האנושות ינציח
את עצמו סופית, והמשפט "רק החזקים שורדים" יהדהד בראשו של
הנותר, כשהאשמה תהרוג אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תפסיקו לשלוח
סלוגני שיטנה
לאדולף.
אתם רק מעודדים
אותו

צפיחית בדבש


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/12/06 8:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה