את המכתב הזה אני כותבת לחברה הכי טובה שאי פעם היתה לי, לך,
אהובתי. (ולא במובן הרומנטי). את אומנם אחד האנשים היחידים
שיודעים את כינויי בבמה, האדם היחידי שמנוי לדפיוצר שלי, ובכל
זאת לא תיקראי את המכתב הזה, בזמן האחרון את מתעסקת יותר
בדפיוצר שלך מאשר בשלי. ואם את כן קוראת אותו עכשיו, סימן שאני
לא צודקת בחלק מהדברים שאני אכתוב כאן.

תמיד היית קצת יותר מרוכזת בעצמך מאשר באחרים, לפעמים במודע
אבל לרוב בלי כוונה, זה פשוט האופי שלך. מעולם לא היו לי
טענות, קיבלתי אותך בדיוק כפי שאת, גם אם לפעמים הייתי צריכה
לעצור את דיבורייך בשביל שתקשיבי לי, אבל לאחרונה קצת קשה לי
עם זה וזה הגיע למצב שאני מרגישה שאולי נעשיתי פחות חשובה
בשבילך, או שהפסקת להתחשב בי.

זה התחיל ב"ריב" ההוא, כשהרגשתי שאת והוא לא מקבלים אותי כפי
שאני, ונעלבתי. ואת, במקום להתאמץ להסביר לי שאת אוהבת אותי
כפי שאני ושאת לא רוצה שאני אפגע, סובבת את ה"ריב" לכיוונך
ונעלבת מסתם מילה שזרקתי, לא דיברת איתי כמה ימים, נתת לי
להבין שאני יצאתי חרא, שפגעתי בך. בעצם דילגת על כל הפגיעה
שלך בי. כאילו ההרגשה שלי שאתם לא מקבלים אותי ואוהבים אותי
כמו שאני, היא כלום בשבילך, לא מעניינת אותך בכלל.

חזרת לדבר איתי מתוך צורך שלך, בשביל לספר לי על האהבה החדשה
שנכנסה לליבך. יכולתי לדחות אותך, לא להקשיב, אבל הייתי שבורה
ללא הקשר איתך, לא יכולתי יותר בלי לדבר איתך כל יום, האהבה
אלייך, הגעגוע לקירבה, כיסו על הכעס.
ואז הכול חזר להיות אותו דבר, בעצם היה דבר קטן שלא חזר.
סיפרתי לך שכתבתי עליך שיר בזמן שלא דיברנו, ביקשתי שתכנסי
לדפיוצר שלי ותראי. אמרת שאת לא נכנסת לאי מייל אז לא ראית,
ביקשתי ממך שתיכנסי לדפיוצר מיוזמתך. עד היום אותו שיר מיותם
מתגובה, לא כתובה ולא בעל פה.

האהבה החדשה שלך היא זו שהחזירה את הקשר בינינו, סיפקה את רוב
נושאי השיחות בינינו ו-החזירה לך את המוזה בכתיבה. אז הדפיוצר
שלך מתעדכן רבות בזמן האחרון, ולכל שיר שמתעדכן, נוספת גם
תגובה ממני.

השבועות האחרונים היו מאוד קשים בשבילי, את יודעת, אולי הקשים
ביותר בחיי. ואת, האדם שאני יודעת שתמיד מקשיב לי, תמיד אפשר
לבכות אצלו, או לפחות ככה היית. ציפיתי שתיהי כל כולך שם
בשבילי, ובהתחלה באמת היית.
כשבאתי וסיפרת לשניכם שגילו אצל אמא גידול בבטן, את ישר חיבקת
אותי, הצעת להבריז מהשיעור כדי להיות איתי, לתת כתף. למחרת גם
הצלת אותי מלילה לבן ורטוב מדמעות שיעבור לבד, התקשרת באמצע
הלילה ועזרת. באמת שהצלת אותי. למחרת גם נתת לי לפרוק קצת
בבוקר, הקשבת.
אחרי שהבדיקות הראו שהסרטן לא התפשט נרגעתי מעט, וגם את.
השיחות שלנו חזרו להיות על האהבה החדשה שלך. זה דווקא עזר, לא
רציתי להמשיך לשקוע בדיבורים פסיביים על איך ילך הניתוח, לשקוע
בדמעות. השיחות שלנו היו רק עליו, ולא, אני לא מתלוננת, באמת
שמגיעה לו כל תשומת הלב, אבל לכל דבר יש גבול.
כאילו הנחת שזהו, שלא קשה לי יותר. אמא לא הוזכרה בכלל בשיחות.
התעופפת באהבתך. התרכזנו בך. וזה הגיע למצב שבו גרמת לי להבריז
למחנכת ולהרוס את כל האמון שלה בי בשביל תספורת חדשה שלך. את
מכירה אותי, כשאמרת שיש לך הפתעה בשבילי כבר חשבתי שארגנת לי
איזה משהו מעודד, שהבאת מישהו שאני מתגעגעת אליו, שהכנת לי
איזו הפתעה בשביל להגיד לי שאני חשובה לך ושיהיה בסדר. כשהבנתי
שמדובר בתספורת התאכזבתי מעט, אבל שמחתי בשבילך, נתתי לך המון
מחמאת כי זה באמת יפה לך ככה. אבל שברתי את האמון של המורה
שלי, אכזבתי אותה, מאוד חבל לי על זה.

שתינו נרשמנו לטיול ההוא. נורא עשה לי טוב בלב וריגש אותי
לשמוע שגם את ביטלת כשגילית שזה יוצא בתאריך הניתוח, שאת רוצה
להיות איתי באותו יום, לתמוך. היה לי קצת קשה להגיד לך שאמא לא
מסכימה שאני אבוא אליך (ובצדק) ביום הניתוח. לא רציתי לגרום לך
להרגיש שסתם ביטלת את הטיול. אבל כשביקשתי שתבואי אלי, אמרת
שאת צריכה ללמוד ולארגן משהו. אז הבנתי שבעצם לא באמת ביטלת את
הטיול בשבילי, זה היה בשביל ללמוד, פשוט היה לך נוח להגיד לי
שזה בשבילי ולצאת חברה טובה יותר.
ביום של הניתוח אף אחד מהיודעים על הניתוח לא התקשר לשאול מה
שלומי. את התקשרת, אבל אני זו שהעלתי את נושא הניתוח ואת הגבת
בקצרה וישר עברת לספר לי מה היה אתמול עם ההוא שמסובב לך את
הלב. הרגשתי שבכלל לא תיכננת לשאול על הניתוח, שכחת אולי?
מאוחר יותר רציתי לבוא אליך, אבל אמרת לי שמישהי, שעד היום
הייתן אויבות בכלל, באה אליך. היה לי מוזר לשמוע שהיא באה ולא
רציתי להצטרף כי הרגשתי רע. רציתי לפרוק קצת מתח, לבכות ולקבל
ממך חיבוק, הייתי זקוקה לך. לא התאים לי לבכות לאחותי, אבל את
בכלל לא שאלת מה שלום אמא, מה שלומי...

כתבתי את זה כי רציתי לפרוק את מה שאני מרגישה. אני יודעת שרוב
הסיכויים שלא תראי את זה בקרוב וטוב שכך. אין לי כוחות כרגע
בשביל להתחיל לריב על זה, ואני מכירה אותך מספיק כדי לדעת שלא
קיים מצב שפשוט תבקשי סליחה ותחבקי, איך שהו גם כאן הגלגל
יתהפך לכיוונך, אני יודעת את זה.
אני גם יודעת שאת מאוהבת ושזה, יכול להיות, מה שגרם לכל זה,
ויכול להיות שזה לא בשליטתך. אז אני פשוט אשכח ואקווה שעם הזמן
הקשר בינינו יחזור למצב שהוא היה בו הרבה זמן, לאהבה ואיכפתיות
דו צדדית.


אוהבת תמיד
אני