"מפתיע,

משמח,

מיוחד"

היה כתוב על שלט הרחוב הגדול שהתנוסס בצד השני של הכיכר. זה
היה שלט של חנות מתנות בשם "סגול". בגלל המרחק היה נדמה לה
שכתוב שם - "מפתיע, משמח, מיותר". זה נראה לה משונה, והיא אמצה
את עיניה כדי לראות יותר טוב. אחר כך שמעה פתאום רעש גדול שהיה
מעורבב מצעקות של אנשים, חריקת בלמים ורעש מנוע, ועולמה חשך
עליה.

הכאב חלף בגופה במכה שטלטלה אותה. הוא פקחה את עיניה בבהלה
ומייד סגרה אותן שוב, כי הסתנוורה. "מה זה, קיבינימאט..."
אמרה, ובתוך שבריר שנייה, אפילו בלי לפקוח שוב את העיניים,
קלטה שהיא במיטה, שהיא בבית חולים, שהייתה תאונה. היא כשכשה
באצבעות הרגליים שלה, מן תרגולת כזאת, שכבר שנים היא מתאמנת
עליה, וכשהתוצאות השביעו את רצונה, נשפה אנחת רווחה קלה, ונתנה
לגופה לשקוע שוב במיטה.

כל זה לקח לה בערך עשירית מהזמן שלקח לי לכתוב את זה, ואני
מקלידה מהר.

"נו, היא התעוררה!" אמרה פתאום אמא שלה. מה, היא גם פה? היא
שוב פקחה את עיניה, בזהירות, לאט לאט. אמא שלה תפסה עכשיו חלק
נכבד משדה הראייה שלה. היא הרגישה את הגוף שלה נשען ומטלטל את
המיטה הגדולה, ואיך היא תופסת בחוזקה ומוחצת את שתי ידיה.

"איי, את מכאיבה לי..." שמעה את עצמה אומרת בקול צרוד. אמה
נרתעה לאחור, אך לא עזבה לה את הידיים.

למשך מספר שניות הסתכלו אחת על השנייה.

"מה קורה?" שאלה אמה לבסוף. שאלה שנראתה לה טיפשית.

"מאיפה לי לדעת?"

אמא שלה התחילה לצחוק פתאום. ואז תפסה לה שוב את הידיים יותר
חזק,התכופפה אליה והדביקה לה נשיקה ענקית רטובה על הלחי. קרוב
מדי לאף. איכס.

"אבא כבר הלך?" שאלה.

אמא שלה הרצינה בבת אחת.

"מה??"

"אבא..." חזרה, אבל הפעם בטון יותר מהוסס. כאילו משהו רומז לה
שהשאלה לא הייתה במקום. אמה המשיכה להסתכל אליה במבט מודאג.
ואז היא נזכרה.

אבל רק שנייה - הוא הרי היה פה קודם.

היא חשבה על זה עוד קצת, ואז אמרה - "סתאאאם..." וחייכה.

"משוגעת!" צעקה אמא שלה. "ממש הבהלת אותי!" ופתאום היא התחילה
לבכות!