בבניין ממול, מעבר למדרגות
עומד פסנתר ישן, מלא בזכרונות
והיא עומדת שם, מתבוננת בהתגלמות האושר
עדיין מרגישה רחוקה
מוצאת את עצמה מתקרבת
אל מנגינת הערב היפה.

אצבעותייה מלטפות הן את הפסנתר
עינייה מרוכזות והיא בעולם אחר
אך לאט לאט מסתבכת,
המנגינה לפתע נשכחה
הרוך, העדינות, היופי מתפוגגים
ונשארת היא לבדה
עם תחושת המחשבה
על אותה מנגינה,
מנגינת הערב היפה.

מרימה את גופה בכובד רב
רוצה להישאר אך לא יכולה
פוסעת בשקט, כדי שהפסנתר לא ישמע
אולי יעלב שכלכך מהר ויתרה.

היא הלכה ולא שבה לנגן
נותרה רק הדממה.
וכך חלפו להם הימים...
אך היא לא חזרה.
רק הפסנתר נשאר שם לזכרה
ואינה יודעת לאן הולכת
אך עמוק בפנים תוהה,
האם הפסנתר עדיין מחכה לה?

ולמרות שאין שם אף אחד
ולמרות שהפסנתר נשאר שם לבד
אולי מתוך הרגל, אולי מתוך רצון
היא עומדת כל יום באותה שעה מביטה לעבר החלון
מתבוננת בבניין ממול, זה שמעבר למדגרות
ומוכנה להישבע שהיא עדיין שומעת
את אותה מנגינת ערב יפה.