לפעמים אתה מוצא את עצמך טובע ברגשי נחיתות, כאילו כל העולם
נגדך.
וכשאתה מסתכל מעבר לזה, מעבר לעצמך, מעבר לבועה שאתה לכוד
בתוכה אתה רואה שיש הרבה יותר, הרבה יותר ממה שאתה רואה מזווית
הראיה שלך.
אתה יכול להסתכל, להביט, לבהות... אבל לא תמיד זה יחדור אליך,
מבעד לעיניים.
אז אתה מסתכל, אך זה פשוט פוסח עליך כלא נשמע ולא נראה.
ואז אתה ממשיך להביט, אבל בלי שאתה שם לב זה גולש ונשכח אט אט.
עדיין בוהה, אך זה עובר דרכך ואחר כך- כאילו לא היה.
אבל בסופו של דבר, מגיע הרגע שזה חודר אליך.
אחרי שהסתכלת, הבטת, בהית - משהו מתחיל לצרום לך שם, במקום קטן
שנקרא הלב.
הצרימה הופכת לצער, הצער הופך כאב שעם הזמן מתחלף במועקה כבדה.
אותם המראות, אותן המודעות, אותם האירועים, אותן הדמעות, אותם
האנשים נחקקים עמוק בעינייך ואז זה כבר לא כלכך פשוט.
זה כבר לא פוסח עליך, זה כבר לא גולש ונשכח, ובטח שלא עובר
דרכך כלא היה.
לאט לאט הם מוצאים להם פינה בלב שלך, מתמקמים ומתגוררים להם
שם.
הם לא מפריעים לך, הם רק צצים מדי פעם בכדי לקבל עוד מראה, עוד
דמעה, עוד אירוע, עוד מודעה ואז זה כואב.

הכאב מפסיק מדי פעם, אבל לא נעלם.