אשר זרעת תקצור

                   
בני שב מבית הספר, בידו פרסום של ה"אגודה נגד ניסויים
בבעלי-חיים" והגישו לי בחיוך מבין: "מישהו הניח ערמה של דפים
אלה ביציאה מהכיתה, חשבתי שזה יעניין אותך." עיינתי בדף
בסקרנות. הנה תחום שעוד לא הכרתי. מה קורה במכלאה העירונית אני
כבר יודעת. יש לי גם מושג על מה שקורא בשטח, ברחובות העיר,
באגודות צער-בעלי-חיים למיניהם. אבל מה שקורה במעבדות, בשם
הקדמה, לטובת המחקר המדעי, לטובתי - סודי. מהלכות על-כך שמועות
שגורמות לשומע להתכווץ, לסובב את הראש בעווית ולומר: אני לא
יכול לשמוע, אל תספר לי על זה. מתוך מועקה כתבתי ובקשתי עוד
חומר, והניסויים בבעלי-חיים פרחו לגמרי מזיכרוני.

לאחר חודש קבלתי בדואר מעטפה חומה ובתוכה עיתון דקיק. בשער
העיתון התנוססה תמונת קוף שלראשו מוברג מתקן משונה עם ברגים
גדולים. התחלתי לקרוא ודמעות עלו בעיניי. הנחתי את העיתון בצד
בייאוש והתקשיתי לפתוח אותו שנית. הוא נשאר מונח על שולחני
במשך שבועות אחדים בין הדפים מהבנק, חשבונות שצריך לשלם
ומכתבים שחיכו לתשובה. יום אחד פיניתי את השולחן ונתקלתי שוב
בעיתון הזה, וגם הפעם אילצתי את עצמי לקרוא, אבל מהר מאוד
השלכתיו לסל הניירות. בכל פעם שעברתי באקראי ליד השולחן ניבטו
אליי מן הסל עיניו של הקוף, בוהות בכאב ובעצב.

בעיתון פורסמה הזמנה לעימות בין המצדדים בניסויים בבעלי-חיים
לבין המתנגדים להם. הגעתי מוקדם לאולם. אנשים התקבצו והחלו
למלא את השורות הריקות. התיישבתי לא הרחק ממישהו שנראה תרבותי.
היו לו משקפיים מוזהבות, דקות מסגרת. ריח עדין של מי גילוח עלה
ממנו וחולצתו המעומלנת הבהיקה בניקיונה. אחר דקות אחדות של
שעמום צדתי את מבטו ופתחנו בשיחה. על הקירות היו כרזות של
קונצרטים ומופעים שהתקיימו באולם בעבר ודיברנו על מוסיקה. הוא
נראה כאיש שאפשר להתיידד אתו, אוהב את שופן ומוצארט, שופע
תרבות.
הנואמים עלו לבמה ותפסו את מקומותיהם. בן שיחי ביקש את סליחתי
על שנאלץ להפסיק את השיחה, ועלה גם הוא לבמה. מישהו לידי לחש
לי שהאיש עושה ניסויים בחתולים. כשסיים את הרצאתו, ונשאל איך
הוא חי עם העובדה שהוא גורם סבל כה ממושך, לעיתים ללא הרדמה,
לבעלי חיים, ענה: "אנחנו לא יודעים מה בעלי החיים מרגישים כי
אין להם שפה." חולשה פשטה באבריי. התבוננתי בו היטב. האיש,
התרבותי לכאורה, ידע רק דבר או שנים על חתולים: מה קורה לרשתית
כשתופרים את עיניהם, ומה קורה כשמנתקים את עצבי הראייה הלבנים
המחברים בין האונה הימנית לאונה השמאלית של המוח. תחושותיי
כלפיו השתנו באחת - הרגשתי שפניו הפכו לפניה של גורגונה, מפלצת
מיתולוגית שכל המתבונן בה הופך לאבן.

בבית הוצאתי את העיתון מסל הניירות ואמרתי לעצמי: די להתפנק.
אני חייבת לדעת מה עשו לקוף הקטן. הסבל שהוא עבר, נועד להבטיח
לי חיים ארוכים ואיכות חיים. הידע שנדרש התווסף למאגר הידע
האנושי. אבל חיי אינם יותר מקור של שמחה בשבילי. איך אפשר
ליהנות מהחיים ולזכור בעת ובעונה אחת את החיות במעבדות?
אל תתרחקי, אמרתי לעצמי, אל תאטמי את עצמך. שאפתי אוויר ופתחתי
את העיתון.

הנסיינים קראו לו צ'כוב. הוא נולד בשבי בחווה ליצוא קופים.
בגיל חצי שנה הופרד בכוח מאמו והועבר לכלוב מרוחק, וכעבור
שבועיים נלקח בארגז מתכת קטן והועבר עם אחיו לצרה לחדר קטן,
שלוש קומות מתחת לאדמה. לאחר שהצמיאו אותו כדבעי השאירו את
הקטנטן בחדר חשוך עם טלביזיה, יושב ב"כיסא קופים", ראשו מוגבה
ומוחזק כך שלא יוכלו להזיזו. "אתה תלמד ללחוץ על הכפתור,
וכשתלחץ נכון תקבל כמה טיפות-מיץ מהצינור שמחובר מול הפה שלך,"
אמרו וסגרו את הדלת וצפו בו מהחדר השני. הטלביזיה שידרה רצפים
קטנים של צורות ואחת מהם חזרה על עצמה. חמישה ימים בשבוע הוא
נלקח כל יום לכמה שעות ל"אימון בהצמאה". המיץ המרוכז והמתוק
רווה את צימאונו לרגע קט והגביר אותו מיד ביתר שאת. ככה חודשים
ארוכים. זאת הייתה ההתחלה.

אחר-כך הכניסו אותו למעין חדר ניתוח. השכיבו אותו על הבטן
במתקן ריסון שהודק לגופו בברגים, מהאוזניים מעיניים והפה,
ובתוך עיניו נעצו חוט ברזל. "כדי שיסתכל ישר," אמרו; גילחו את
ראשו, חתכו את העור והבשר, חשפו את הגולגולת וקדחו חורים
גדולים במקדחה חשמלית. לחור אחד הכניסו "בורג" - מתקן שנועד
לקבע את הראש לכסא שלא יזוז, ולאחר החדירו "צ'מבר" - תא
לתעלת-המוח שדרכו הוחדרו בהמשך חיישנים. הנסיינים הבריגו לתוך
הגולגולת עשרים ברגים כדי לקבע את התאים בשני החורים ובמקום
העצם החסרה הלבישו חלון-זכוכית.

הניתוח ארך כשש שעות. האווירה הייתה מצוינת. הם התבדחו וסיפרו
על טעויות רפואיות שקרו להם בעבר: כמו על הקופה שמתה מצמא
באמצע הניסוי. לא היה  להם מושג מה בדיוק קרה שם. בשמונה בבוקר
היא עוד הייתה בסדר גמור. אבל בשתיים מצאו אותה בכלוב כשהיא
מחוסרת הכרה וניסו כל מיני טכניקות של החייאה. ברוך דיין אמת.
אחר-כך הלכו לשתות ולאכול משהו. עובדת הניקיון ניקתה את הדם
בחדר וצ'כוב ישב על הרצפה ממוסמר לכיסא קופים, לא מסוגל להזיז
את הראש המופנה כלפי מעלה פן יבלע רוק. ככה הוא נשאר עד הערב.


צ'כוב עבר עוד ניתוח קטן. רק שלוש שעות. שתלו במוחו חיישנים
זעירים כדי לתעד את שינויי הצבע המתרחשים בתא. הנסיין בנה
מצלמה מיוחדת ורגישה והמציא צבעים זרחניים מיוחדים ומנצנצים.
כל ההליך דווח להפליא - מלבד הסבל. מאה עמודים תיארו בקפידה
וציינו כל פרט: קוטר המקדחה שהשתמשו בה לקידוח חורים בגולגולת,
עובי הזכוכית. קרה שאחד הקופים מת באמצע הניסוי. לא כתבו למה.
רק כתבו שהקוף מת. כל יום ושעה תועדו, למעט סופי-השבוע הארוכים
והחופשה השנתית, או כאשר הנסיינים סגרו לכמה ימים את המעבדה
וטסו לכנס מדעי, קוטפים מפרות התשתית שנבנתה במשך שנים רבות
ושגשגה במרתפים מאחורי הדלתות הנעולות. בימים אלה נותרו הקופים
במרתפים להרהר על ייסוריהם הנמשכים חודשים ושנים, בטרם ישים
להם המוות קץ, שכן המוות הוא הפרס האמיתי לחיות במעבדה.

שאלתי את עצמי, מה עושים לקופים שסיימו את תפקידם בשרות המדע,
מה עוד אפשר לנסות על קוף עם זכוכיות וחיישנים במוח? אני לא
יודעת על מה אלוהים מצטער יותר, על שהוא ברא את האדם, או על
שהוא ברא את הקוף.
                                     
 תפילת הקופים:
                             
 בוא מוות. אנא, בוא.
 עשה נא עמדי את החסד היחיד.
 עטפני נא ברחמיך שלא אחוש יותר דבר
 ושאצא לחופשי.
 אנא ממך, השמד אותי, הכחד את הזן שלי,
 מחה אותי מעל האדמה.
 עשה שלא אטעה בפעם האלף,
 ואחשוב שהיד המלטפת אותי היא יד אוהבת.
                                       

עיניו של הקוף נעות ועוקבות אחר תנועותיהם של האנשים בחלוקים
הירוקים. הם מקיפים אותו ומדברים ביניהם, נכנסים ויוצאים
מהחדר. הוא לא יודע דבר על התפקיד הנכבד שהוא ממלא בחייו של
הנסיין. הוא "מודל חייתי" לא שייך לבני מינו ביערות בורנאו ולא
לאחיו בכלוב הסמוך. הוא רכושו של הנסיין. יחידה אורגנית שלמה
ומתפקדת, ישות נפרדת שהושאלה מהיקום כדי לתת מענה לשאלות
שמסקרנות את האיש. הנסיין גורם לו מיני גירויים: מראה לו
תמונות בווידאו, נותן לו להריח ריחות מסוימים, לטעום טעמים
שונים וצופה בו דרך חלון זכוכית ומתעד. מידי פעם האיש מתעייף
ויוצא מהחדר, לשתות משהו, לעשן סיגריה, להחזיר צלצול. הקוף
צופה בינתיים בטלביזיה-הלימודית. סרט על ג'ונגל. זה לא מזכיר
לו כלום. האיש חוזר.

ובינתיים. לאחר עשרות שנים של ניסויים בקופים, הנסיין למד
דברים חשובים: כאשר הקופים מביטים על תפוח, לדוגמא, מיליוני
תאים במוח מנצנצים במקומות מסוימים ובקצב מוגדר. לעומת זאת,
כאשר הם מביטים על אבטיח, ינצנצו תאים אחרים ובקצב שונה. ימים
ולילות שקוע הנסיין במחקרו. הנה עוד יום מסתיים. הוא מסיר את
חלוקו, מכבה את האור במעבדה ונוסע לביתו. כמה נשגב הוא המוח,
מתפעם האיש תוך כדי נהיגה ומביט באורות המכונית החולפת על
פניו, מעניין מה קורה שם עכשיו במוחו של הנהג היושב מולי, איזה
נוריות מנצנצות במוחו. כמה הייתי רוצה להבין איך אנחנו רואים
ואיך אנחנו שומעים, מדוע איש אחד חכם והשני טיפש, מדוע לאחד יש
כשרון ולשני אין?

בבית הוא פוגש את נכדו הקטן שהגיע לביקור, מחבקו ומנשקו: מי
בא? סבא בא! יושבים לאכול. אשתו שואלת, איך היה היום שלך
יקירי? יש התקדמות הוא אומר. בערב הם הולכים לקונצרט. בלילה הם
מתעלסים. למחרת הוא שב למעבדה, רענן ונמרץ מתמיד. בצעירותו היה
האיש מבולבל, עבר מלימודי פיסיקה לכימיה, ממתימטיקה למחשבים.
כל אלה לא ריתקו אותו, עד שמצא את הנישה שלו - ניסויים בקופים.
הוא התיישב במכון וייצמן וקיבל תקציב למחקר שיספק את סקרנותו
המדעית. המאמרים שפרסם בירחוני מדע יוקרתיים האדירו את שמו
והזרימו לו עוד ועוד מענקים. חשובי הנסיינים בעולם המליצו
להעניק לו את "פרס המדע". עמיתיו הרימו לכבודו כוסית במעבדה,
לחגוג את המאורע, כולם קיבלו נתח מהעוגה.

המדענים גילו שלכל התנהגות ותכונה יש גנים שאחראים עליה, ורק
פחות משני אחוזים מהגנים שלנו חסרים לשימפנזים ולעכברים כדי
לדמות לנו. חסרה להם היכולת השכלית לשעבד מין אחר לתועלתם.
חסרים להם הגנים האחראים לסגולה ייחודית לנו: מומחיות להרס
עצמי, הכשרון להתעלל בגופנו, לאכול אוכל חסר-ערך ולהתמכר
להרגלים מזיקים - ואחר-כך להתאמץ לפתח תרופות להקל על סבלנו.

אני מאמינה כי, בדומה לחוקים הפיזיקליים, חוקים רוחניים שולטים
ביקום. אשר זרעת תקצור. הגורם סבל - יחווה סבל, והזורע מוות
יקצרנו. הנסיינים יצטרכו לחיות עם עצמם. זה יהיה עונשם וזאת
תהא נחלתם, כשיחושו בבוא העת, בגופם ונפשם, את הסבל שגרמו
במודע לחיות האומללות. כל החוזר בו מדרכו, על עקבותיו הוא
חוזר, ועליו לאסוף לחיקו את אלה אשר שרף, זנח, השמיד. דמם
בראשו.

רחוקים אנו מהחיות מתוך התנשאות. הן שומעות צלילים שאין
ביכולתנו לשמוע. החושים והיכולות בהן בורכו אולי היו פעם גם
נחלתנו, אך התקהינו. עולמן הטמיר חבוי מעינינו, לכן נחשוב
ביהירות. האם זו אשמתם שאין להם מיתרי-קול בדומה לשלנו ואינם
יכולים לדבר בשפתנו? אילו יכלו לדבר, אני חושבת שהם היו
שואלים: למה אתם מעוללים זאת, לנו ולכם?

זכר החיות המעונות מלווה אותי בכל מקום. בעליה במדרגות-הנעות
בקניון אני נזכרת באילמים הנמקים בכלוביהם הצרים במרתפים, ואין
להם לא יום ולא לילה. בחוכמה רבה הם הורחקו מעיני וידיעתי כדי
לא להטריד את מנוחתי ומנוחת האנשים לצדי, עת אנו נעים בחיי
היומיום שלנו לכיוון המטרה הבאה, ההנאה הבאה, חולפים על פני
חלונות-ראווה ודואגים לעניינינו הקטנים והגדולים. עיניהם
עוקבות אחרינו מתוך אפלת קיומם. המתקנים בגולגלותיהם נראים
לרגע ככתר לראשם, גיבורים אמיתיים. בוהים בקיר הלבן שמולם,
מזדעזעים מכל חריקת דלת וממראה אדם. רק לא שוב לכסא! בבקשה קצת
מים!
ריח חזק של ליזול עולה מחדרים ממוגנים ומטוהרים מחיידקים.
שורות אינסופיות של עיניים קטנות ניבטות אליי. מחסן חלפים. יש
להם מספרים כמו הכדורים של הלוטו. רק שלהם לא משחק המזל. אנשים
בחלוקים ירוקים וכפפות לבנות נכנסים, לוקחים קבוצת עיניים
קטנות ונעלמים. אחר-כך באים עוד אנשים לבושים ירוק ולוקחים עוד
קבוצות עיניים, וגם הם נעלמים.

אני נכנסת לבית-מרקחת גדול ובוהה בשורה של שפתונים, תוהה איזה
מהם יתאים לי ומה הצבע הכי קרוב לצבע שפתיי שדהה. נסי את
השפתון החדש שלנו! בדקנו אותו טוב-טוב לפני שהרשינו לעצמנו
להוציא אותו לשוק. לפני שתגישי אותו לשפתייך, דעי שמרחנו אותו
על פי-הטבעת של הארנבות אצלנו במעבדה, כי הרקמה שלהן שם דומה
מאוד לשפתי אישה.
קני את השמפו החדש שלנו! הוא יעטוף את שיערך במגע של משי מלטף
ויחדיר לתוכו ויטמינים עד שיהיה "קופצני", מלא נפח וברק. אנו
מחדירים אותו קודם לעיניהם של אלפי ארנבות תמימות, צורבים אותן
ומחזיקים אותן פתוחות על-ידי מלחצי-מתכת; גורמים להם כוויות
ומעוורים אותן. אנו שמים אותן במתקן-ריסון כל חייהן, למרות שלא
פעם הן מנסות להימלט ממנו ושוברות את מפרקתן. נכון שהחוק לא
מחייב אותנו לעשות זאת, אבל אנחנו רוצים בשבילך רק את הטוב
ביותר. אנו רוצים לאפשר לך לקבל את המראה שאת רוצה תוך 10
ימים. השיער שלך חשוב לנו. נסי ותיווכחי.
והרי איך זה יתכן? הרי לא יתכן, בלי שום ניסיון להקל עליהם
בעלי חיים גוססים בייסורים, גוועים לאט לאט, מבלי להבין למה כל
זה קורה להם.

אצל בני-האדם המוות הוא שונה. יש אנשים שנראים לי כבר מתים
בעודם בחיים. רגשותיהם חסומים. חושיהם קהים. אוזניהם אטומות.
נאקות, צווחות ויללות-כאב לא חודרים אליהם. כשהם מבצעים את
עבודתם יש במבטם מין עירוב של ריכוז עם ריקנות. הם מביטים
בישות החיה והנושמת שבידיהם, ולא רואים אותה. הם רואים דרכה,
רואים רק את ההליך בדרך למטרה. תחת השפעתו של  רעיון מדעי הם
דולים חוט-עצב מתוך הבשר החי, הנמק והכחול, כמו תולעת מגוויה.
תחושת ההצדקה למעשיהם תופחת ומתפשטת בנפשם כסרטן על חשבון
תאי-החמלה המצטמקים ונעלמים. בהתחלה אולי היו להם ספקות. החתול
הראשון שהחזיקו בידיהם הזכיר להם אולי את החתול שגידלו
בילדותם. אבל הימים עברו והם ראו שהאדמה לא פערה את פיה לבלוע
אותם והמעבדה היא צריח מוגן ומעניין להפליא, ממנו הם משקיפים
על בני התמותה. אין ברירה, הם יגידו לך, למען התקדמות המחקר
המדעי. למען עתיד טוב יותר לכולנו.