התעוררתי לעוד בוקר שנראה שיגרתי להפליא ב"אלוני ארבל". אחרי
ארוחת הבוקר הקלה התחילה הנהירה היומית לחדר הטלוויזיה. בגילנו
המבוגר אין הרבה אופציות אחרות לבילוי. בכל יום אחר הייתי
מצטרף לנחיל הקשישים אבל היום היה יום מיוחד מאוד בשבילי. מספר
מבטים שואלים נשלחו לעברי כאשר פניתי לחדרי אבל לא ייחסתי לכך
חשיבות. אני רגיל למבטים מסוקרנים השמורים לאנשים כמוני.
כשהגעתי לכאן היו אנשים שלא ללחוץ את ידי או לאכול מכלים
שהשתמשתי בהם. לצערי בקרב הדור הישן אנשים בעלי נטייה מינית
שונה עדיין נחשבים לחולי נפש ואני שהייתי מזוהה עם תחילת
המהפכה קיבלתי יחס גרוע יותר. פתחתי את דלת חדרי וניגשתי
באיטיות לשידה. מעטפה חומה גדולה הייתה מונחת עליה ואני פתחתי
אותה בסקרנות. מחברת ישנה צנחה ממנה בצירוף פתק. "לאדיר היקר"
היה רשום על הפתק "אנחנו שולחים לך את היומן הראשון שכתבת
בתקווה שביום הקשה הזה סוף סוף תסגור מעגל. ממשיכי המהפכה".
התיישבתי על המיטה ובהיתי ביומן. הזיכרונות החלו להציף אותי.
הרגשת הבדידות. ההסתרה התמידית של הסוד. ההתבגרות המהירה.
למיטב ידיעתי אז הייתי היחיד בעולם בעל נטיות מיניות שונות.
סטייה של הטבע. וכל מה שאי פעם רציתי היה לאהוב אהבת אמת.

פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. "היום אני בן אחת עשרה
ואני כבר לא מסוגל להחזיק את הסוד הזה בבטן. אז אני אדיר ואני
אוהב בנות. אני יודע שזה דבר חולני אבל אני לא מסוגל להתנתק
מזה. אף פעם לא שמעתי על גבר שאהב נשים. אני יודע שאסור לי
לספר את זה לאימהות שלי כי הן לא יבינו אותי. לדעתי יש אשמה
אחת בכל העניין וזו נועה. אני חושב שאני אוהב את נועה. זה לא
אהבה כמו שאני מרגיש לאימהות שלי. זה יותר כמו מה שהן מרגישות
אחת כלפי השנייה. אולי זה בגלל שנועה היא לא כמו שאר הבנות
בכיתה שלי. לנועה יש שיער ארוך וגולש ופנים חלקות ונשיות ובכלל
רוב הבנות בכיתה לא מוצאות איתה שפה משותפת בגלל שהיא די
מסוגרת. היא מעדיפה לשבת בפינה שלה ולהיות בשקט אבל זה לא משנה
לי. אני אוהב להסתכל עליה כשאף אחד לא שם לב". דמעות החלו
לזלוג עלי לחיי. הייתי כל כך צעיר אבל כבר אז הייתי מודע לכל
הקשיים שהחיים יזמנו לי.

דפדפתי במהירות עד שהגעתי לגיל ארבע עשרה. "היום מצאתי ספר
מיוחד" נכתב שם. "הספר הזה מספר על ההיסטוריה הרחוקה של האדם.
לפי הספר פעם היו בעולם עוד כמוני. הספר אפילו מעריך שפעם
אנחנו היינו הרוב בעולם. אני לא יודע אם אני מאמין לכל זה.
המורה שלי להיסטוריה צחק שנתתי לו את הספר. הוא אמר לי שזו
ערימה של שטויות לנערים מתבגרים. הרעיון שגבר ואישה יכולים
לייצר צאצא משותף נראה לו מופרך במיוחד. מצד שני הספר הזה גורם
לי להרגיש טוב עם עצמי ומכיוון שאין שום ראיה חותכת אז אני
מעדיף להאמין בו".

המשכתי לקרוא בעיון עד שהגעתי לאמצע היומן. היום הגורלי ביותר
בחיי. ניסיתי להתחיל לקרוא אבל לא הצלחתי. כל כך הרבה זמן עבר
ואני עדיין חושש. התגברתי על עצמי והתחלתי לקרוא. "היום אני בן
שמונה עשרה. אני כבר יודע שמתכננים לי מסיבה הפתעה ענקית למרות
שהתחננתי שלא יעשו את זה. שמירת סוד כמו שלי לימדה אותי משהו
על גילוי סודות. אני כבר יודע שאני אשנא את זה. לראות את כל
הזוגות של הכיתה ביחד ולהיזכר שוב מה לעולם לא יהיה לי. להדוף
שוב ושוב ניסיונות חיזור מצד גברים ולחלום על נועה. עד עכשיו
היום הזה היה די רגיל.  בבית ספר היה בערך אותו דבר. בן וחן
שוב פעם נתפסו מזדיינים בשירותים ושוב שכנעו את המנהל שיוותר
להם. הוא כמובן לא רוצה לפגוע בשני רקדני הבלט המובילים של בית
ספר אז הוא הסתפק בנזיפה. אביב שיושבת לידי ושאר הבנות שוב
הסתכלה על המורה לספרות במבטים שהבהירו מה היא באמת הייתה רוצה
ללמוד. ונועה שוב שתקה בהפסקה כשהבנות דיברנו על משאיות וכלי
עבודה ושאר הדברים שבנות אוהבות. הדבר היחיד שהיה מיוחד היום
היה שבדרך הביתה הזמנתי את נועה למסיבה. ידעתי שאף אחד אחר לא
יזמין אותה ורציתי שהיא תהיה שם. היא כמובן לא ידעה על המסיבה
ושמחה על ההזמנה. ואני, אני הייתי מאושר שיצא לי לדבר איתה".

הנחתי את היומן. פתחתי את תיבת הפנדורה של יום הולדתי השמונה
עשרה ועכשיו הזיכרונות התרוצצו במוחי. אפילו בגילי המתקדם
זכרתי בדיוק רב את מה שקרה אחר כך. יצאתי לסיבוב קצר כדי לקנות
מספר דברים וידעתי מה יקרה שאני אחזור. נזכרתי שעליתי במדרגות
באיטיות וחשבתי אפילו לברוח משם. ידעתי שעוד כמה שניות אני
אפתח את הדלת וכולם יצעקו "הפתעה". משום מה נזכרתי פתאום בערן.
ערן אף פעם לא הבין למה אני לא מעוניין בו. הוא היה גבר יפה
אפילו לדעתי והוא מעולם לא ראה אותי עם גבר אחר. לפעמים כל כך
רציתי לספר לו את האמת. לא רציתי להמשיך לפגוע בו. רציתי שהוא
ימשיך הלאה ושיבין שאין לנו סיכוי. ברוב הפעמים הוא לא קיבל את
הדחייה שלי בצורה טובה. הוא היה משתכר ואז היה מנסה שוב ותמיד
עם אותו משפט. המשפט הזה היה חרוט בזיכרוני משום מה. "אדיר
וערן זה נשמע ממש טוב בתור זוג, אתה לא חושב?".

הסתכלתי על היומן הפתוח. פעמים רבות תהיתי אם הייתי משנה משהו
ביום ההוא אם רק הייתי יודע מה יקרה בעקבותיו. החלטתי להמשיך
לקרוא. רציתי לדעת אם הבנתי אז את משמעות אירועי היום שלהם עד
הסוף. התחלתי לקרוא עד שהגעתי למקום בו נעצרתי במחשבותיי.
השניות הספורות שעמדתי מול הדלת ושקלתי האם לברוח. "לקחתי כמה
נשימות ופתחתי את הדלת. הבית היה חשוך ואני הדלקתי את האורות.
לתדהמתי הבית היה ריק. הסתובבתי קצת בבית כדי לוודא שאני באמת
לבד ואז התחוור לי שאין מסיבה. כנראה שכולם הקשיבו לבקשותיי
ובאמת לא ארגנו מסיבה לכבודי. לא רציתי לבלות את יום ההולדת
השמונה עשרה שלי לבד. לפני שהספקתי לעכל את המצב הלא צפוי
ושמעתי נקישות על הדלת. זו הייתה נועה שאני בטיפשותי הזמנתי
למסיבה הלא קיימת. פתחתי לה את הדלת ונשימתי נעתקה למספר
שניות. היא הייתה מדהימה כל כך. "אני מניחה שהפסדתי את
המסיבה?" היא שאלה ואני חזרתי לעולם המציאות. "לא ממש" עניתי
"לא הייתה מסיבה. אני מצטער שבאת לכאן סתם". היא נראתה מאוכזבת
והסתובבה לכיוון המדרגות. ליבי החל לפעום. לא רציתי שהיא תלך.
"אני אשמח אם תישארי" אמרתי לה בשקט והיא חייכה אלי. משהו
בחיוך שלה היה שונה. לא חיוך רגיל של ידידים אלא חיוך מאולץ.
כאילו יש מתח מסוים בינינו. היא נכנסה לבית ואני סגרתי את
הדלת".  

השעון הראה לי שחלפו ארבע שעות מאז הבוקר. הזקנים בחדר
הטלוויזיה בטח התחילו לרכל עלי. רציתי לרדת לשם רק כדי לא
לעורר חשדות אבל לא יכולתי להתנתק מהיומן. הרגשתי שאני חייב
לסיים לקרוא או שאני אשאר תקוע במחשבותיי באותם רגעים. "אף פעם
לא הרשתי לעצמי לחשוב שנועה כמוני. העניין הזה לא אפשרי.
מבחינה סטטיסטית אם קיימת גרסה נשית של הסטייה שלי ההיגיון
אומר שהיא תחייה בצד השני של העולם.  מצד שני משהו בחושיי אמר
לי שהיא גם שונה. בספר הייתה תיאוריה שלפיה אנחנו מסוגלים
לזהות אחד את השני. כאילו יש לנו רדאר מיוחד שטבוע בחושים
שלנו. אחרי כמה דקות של שקט אזרתי אומץ ואמרתי "את נראית טוב
יחסית לאישה". היא הסתכלה עלי בהפתעה. זה נדיר שגבר מחמיא
לאישה על ההופעה החיצונית שלה. "גנבתי קצת איפור לאבא שלי" היא
ענתה. שוב היה שקט לא אופייני בינינו. זה היה מוזר מאוד. כמעט
כאילו היא התביישה ממני. התיישבנו על הספה וליבי התחיל לפעום
במהירות. זה היה רגע האמת. אני יכול להתעלם מרגשותיי עכשיו
ולתמיד או לקחת את הסיכון הלא אפשרי. אם אני אכשל חיי יגמרו
כמו שאני מכיר אותם ולפי כל מדד אני אכשל. אבל אם אני לא אנסה
חיי יהיו ריקים וחסרי משמעות. בלעתי את רוקי והסתכלתי עליה.
רציתי לנגוע בה כל כך. הרמתי אותה והתחלתי להזיז אותה לכיוון
הירך של נועה. היד שלי הייתה כל כך כבדה כאילו היא ידעה שזו
טעות וניסתה לעצור אותי. הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים. ערבוב
של התרגשות ופחד. רעד אחרון עבר בי ונגעתי בה. פניה היו
מבוהלים ומופתעים אבל ראיתי משהו אחר בעיניה. רכנתי לעברה
ונישקתי אותה קלות על שפתיה."

הרמתי את ראשי מעל היומן. הנשיקה הזו העלתה כל כך הרבה רגשות.
זה היה הרגע הראשון של אושר שחוויתי בכל חיי. מאז אותה נשיקה
העולם סביבי השתנה לנצח. אני לא הייתי שונה יותר. כל השאר היו
שונים. בפעם הראשונה לא כעסתי על עצמי שאני שונה. כעסתי על
כולם שלא מבינים ומקבלים את השוני שלי. הנטייה שלי נראתה פתאום
חסרת משמעות. אז מה אם העדפתי  נשים. אז מה אם אני לא אהבתי
זין. אז מה אם אני רציתי את נועה יותר מאת ערן. הבנתי שהבעיה
היא לא בי אלא בכל מי שלא יקבל אותי כמו שאני. אף פעם לא נתתי
לעצמי לשכוח את הנשיקה הזו. היא הייתה הדלק שלי לכל השינויים
שבאו אחר כך. נזכרתי בתגובה שלה אחר כך. היא הייתה מבוהלת
ומלמלה שמה שעשינו היה אסור. אני הסברתי לה בקול בטוח שדבר
אסור לא יכול להרגיש כל כך נכון.  אותו לילה היה קסום לשנינו.
לילה שבו חווינו חופש מוחלט בפעם האחרונה. החיים של שנינו
השתנו מקצה לקצה באותו לילה והפכו להיות גדושי מלחמות שונות על
הזכות לחיות את חיינו. מעולם לא חוויתי את אותו אושר טהור כמו
באותו לילה. תמיד היה עוד קרב ועוד מכשול שהיינו צריכים לנצח.
אני ונועה היינו חלוצים אבל לא היינו יחידים. העולם שחשפנו היה
אכזרי אבל אמיתי. אנשים כמונו הפסיקו לפחד מעצמם ומצאו את
הנפשות התאומות שלהם.

דפיקות נשמעו על הדלת. "אדיר?" שמעתי את אחד העובדים צועק "אתה
בסדר שם?". פתחתי לו את הדלת וחייכתי אליו. הוא תמיד היה נחמד
אלי יותר מכולם ואני חושב שהבנתי למה. "מאוד דאגתי לך" הוא אמר
"אתה לא צריך להיות לבד דווקא היום". שתקתי. "אני חושב שאני
יודע לאן אתה רוצה ללכת" הוא אמר ואני הנהנתי. אחרי הליכה
מאומצת שארכה כחצי שעה הגענו למכונית שלו. "אני יכול להיכנס
להרבה צרות בגלל זה" הוא אמר בדרך "אבל אני חושב שזה טירוף שלא
תהיה שם היום". הנסיעה הייתה קצרה והיינו שם תוך דקות. "אני
אחכה במכונית" הוא אמר אחרי שעזר לי לצאת מהמכונית. נכנסתי דרך
השער הפתוח וצעדתי באיטיות בשביל. הדמעות השתלטו עלי שהגעתי
לחלקת הקבר. חמש עשרה שנים עברו ואני עדיין חושב עליה כל יום.
רכנתי על האדמה ונישקתי את המצבה שלה. "אני לא יודע אם אמרתי
לך את זה אי פעם" לחשתי לה בגרון חנוק "אבל תודה לך".


נ. ב. - אשמח לקבל תגובות על הסיפור ובמיוחד על השאלה הסמויה
שבו. האם כל חברה שתהיה הרוב בעולם תדכא את המיעוט? (גם אם זו
תהיה חברה של הומוסקסואלים כמו שמתואר סיפור)