היא שאלה אותי שאלה, ככה סתם. שאלה אותי שאלה שאלתית. שאלה
מהותית. היא שאלה, מתי אני מעדיפה את החברים שלי? כשטוב לי? או
כשעצוב לי?
אני.. האימפולסיבית. עניתי. כשרע לי, כשעצוב. ברור. מה? לא!?
הרי הם שם. מחבקים. מנשקים. אוהבים באמת. תומכים ומרגיעים.
כשטוב לי.. אז טוב לי. לא נדרש מדי.
ואת? מתי את מעדיפה את החברים שלך, שאלתי. [שאלה מתבקשת מה
לא?] היא חייכה חצי חיוך ואמרה. כשטוב לי. בלי ספק.
הא? קימטתי את המצח במצח נחושה. לא מבינה מדוע ולמה?!
נשגב מבינתי.
בזה סיימנו את השיחה.
לא עבר מדי זמן, וחברותי נעלמו. בדיוק כשטוב לי!. כשדברים
טובים קורה והענן השחור שנהיה חברי הטוב הלך לו לאדם אחר.
[מגיע לו שיתבייט גם על אחרים. מה חטאתי?] בדיוק אז, על פי
האיזון המדהים של היקום. הגיחו אליי 2 אהבות חדשות. מפתיעות
ומרעננות. שעשו לי טוב. ואיזה פלא, אותן חברות. נעלמו כלא היו.
חיפשו, "מה לא בסדר אצלי?" הרי חייב לקרות משו רע. ואולי
עכשיו!? כטוב קצת.. סוף סוף במין תקופת רגיעה. אולי עכשיו תהיו
איתי. ותשמחו בשמחתי. הלא כן.. זכיתי לאהוב.

"האהבה שלי, אם זה חיוך אמיתי
אני הפסקתי לשאול
אני הפסקתי לשאול, אז עכשיו
אני לא נותן לה ללכת"