ואני מרגישה כבר כל כך מטומטמת
לשבת כאן,
ולחכות לאנשים האלה, שחשובים לי
ואני שוב פעם,
מוצאת את עצמי עושה את זה
חושבת שאני מספיק חשובה להם
כדי לזכור אותי
כדי לתת לי להרגיש את זה
אפילו האנשים האלה,
שכבר חשבתי שבהם, אני יכולה לבטוח
שבין אם תמימה, או לא,
הם לא ישחקו בי
אפילו הם,
כבר נותנים לי סיבה לאבד בהם אמון,
או שהם נעלמים,
או, שגם כשהם כאן,
הם לא מצדיקים את הציפייה.
את הבכי הזה, שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.