פתאום הבנתי.
את אוהבת בני זונות.

רצוי עליך, רצוי שתעלימי, רצוי ששמך לא יהיה אמיתי.
כשלכי ברחוב עם בעלך והילד תהיי מאושרת.
אני
יזכור.
חייכת כשגמרתי עליך.

זה כאב לך שאני שופך את הקונדום על מושלמת ממך.
מולך.
ידעת שאת אחת
משורה ארוכה של זונות.
רק אחת.
הכאב היה שייך לך,
הזיקפה שייכת לי.

זה חתך שאת לא היחידה.
והמילים שלי היו שקרים
שהידקו.
ובתוך כל זה את חיפשת אמת
וגיששת בחושך
אחרי היפנית,
הם לא יראו אם זה בזרוע.

סליחה.

הייתי חייב לשקר,
הייתי חייב,
שזרים יעשו עליך כאילו את רכוש ציבורי,
כדי שתבכי מולי
אחרי.
נו, תמיד איתך
כי הכאב ששייך לך
האמת
הזיקפה הייתה שלי.

את ואחרות זה
הצעצוע שיכול להרוס לי את החיים.
אבל ראש מלוכלך זה צעצוע לכל החיים.